בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. בערב הוא יביא את משלוח השקים והפעם הזו אהיה מוכנה. חדשיים שהוא נכנס בוקר וערב פורק סחורה, לא רואה אותי ממטר ורק מושיט תעודת משלוח לחתימה. כשנשמעו הצעדים והמחסן היה ריק מאנשים הורדתי הכל כולל התחתונים. את השק הזה הוא כבר שמט לרצפה, הישבן שלי צנח אחריו מלווה בנוזלים וגניחה. "אל תגמור בפנים" הספקתי לצעוק. רק כשהוא השפריץ זרע על תכולת השק הקרוע הפזורה על הרצפה הבנתי את גודל העיסה. "פאק" דמיינתי בראשי את הסוף האגדה "וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר".
בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. זו לא היתה חבטת הארגזים שצלצלה באזני אלא המיתר שפקע בליבי. הזכרונות עוד חיים בתוכי כמו סרט מול עיני. הנה אנחנו, במפעל האריזה, דייב המתנדב ורונית היפה. היא ממיינת את התפזוים והוא אורז. היא מלטפת במבטים והא מחייך, מצפים לסיום המשמרת כדי לממש הבטחה. אהבה צעירה של בית אריזה. הנה הם רצים הביתה בשבילים בגשמים הטריים. רגע לפני שהגיעו הוא מחליק בדשאים הבוציים שוכב שם צוחק כמו ערימה עצומה של איברים. היא הכניסה אותו הביתה וכך היא ישבה וניקתה את "ערימת האורז" עד עלות השחר.
בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. הוא מחפש נקמה. היא עורמת את הארגזים ומוציאה את הקלסרים המאובקים בנחישות ועקשנות של מתחמה. הרבה אחרי חצות כשהעיניים כבר טרוטות מחלחלת ההבנה, המלחמה אבודה. היא קוראת לו מהחדר הסמוך ואומרת לו שהיא נכנעת והיא מוכנה לעסקה. הוא מחייך, הוא ידע. כשהוא מפשיל את מכנסיו עוברת בה מחשבה שהאיבר שלו כל כך קטן, תלוי מעל שק אשכים זעיר כמו ערימה קטנה של גרגרי אורז. "בואי" הוא אומר כשהוא אוחז בראשה, תנקי אותי במקום את השולחן מעבודה, עם הלשון. וכך היא ניקתה את ערימת האורז עד עלות השחר.
הדודה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
