אני מסיטה את עצמי הצידה ומחזיקה אותי שם חזק. כמו שמחזיקים דלת קפיצית שלא תיטרק בבת אחת. אני מסיטה את עצמי הצידה כי אני רוצה להרגיש שאני יודעת לרצות. לרצות למסור את אותן עיניים פניומיות. לתת אותן למי שלא תהא כדי שהיא תוכל כמוני לראות. את הכל, כמו שזה. את היופי, העומק, החוזק, החכמה, המיוחדות, הנתינה. שהיא תוכל לראות וגם לתת חזרה. לתת את שממני נבצר. נבצר זו מילה חמקנית. הרי יש כאן בחירה. שתוכל היא לתת את שבחרתי אני לאבד.
ואני יודעת שהרצון הזה יומרני, שהוא לא לי , לא אלוהים אנכי. זו שתראה יהיו לה עיניים משלה ורצונות מתנחשלים ודלתות אחרות ורגשות מתפתלים . אין לי תפקיד, אין לי שליחות, אין לי שום חלק שם במהות.
אחר כך אני מסיימת לחשוב מחשבות. אני משחררת, עצמי נטרקת, והכאב הולם במכה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
