בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

השחור

באותו ערב הכל היה צבוע שחור. בחוץ, בפנים וגם הבגדים. אני מתחילה לרוץ וחושבת שאולי הפעם לא הייתי צריכה להביא את עצמי לחשיכה הזו בין צללי העצים. אולי רק הפעם מוטב היה לי לרוץ ברחובות, בין האורות, בין אנשים. טפיפות קלות ומוכרות על הנעל מספרות על שרוך שנפרם. אני עוצרת מתכופפת וקושרת. רק אז אני מרגישה בעורף את הנשיפה של הרוח הקרה, היא לוחשת לי שהיא מחכה לי לדו קרב קפוא בדרך חזרה. אני ממשיכה ונדמה שזה כבר לא יקרה, אבל אט אט הערפל השחור מתאדה. הלילה כבר לא כל כך חשוך. והרוח? כשאני מסתובבת הרוח  מקיימת. קרה ונלחמת. אבל אני יכולה לה. לאט יותר אבל יכולה. "רק תמשיכי לרוץ", אני אומרת לעצמי, "רק תמשיכי לרוץ" אני יודעת שגם בחיים זה כל מה שאני צריכה.

האפור

ושוב אותן חמש עשרה דקות הפסקה. אני לוחצת את הקוד בלוח הכסוף עולה למעלה יודעת שאני צריכה לשבת, לתת לרגליים קצת מנוחה. אני פוזלת אל התיק ומרגישה שאבוד לי. הרי הכל הלך עקום ומחורבן כבר מההתחלה. אני רצה למטה והחוצה, ימינה ומתחת לסככה החומה. הומלס עם ארגז על הכתף עוד זורק לי בדיחה. אני עומדת שם לבדי שולחת יד לכיס הימני. שואפת נושפת. חושבת לעצמי הנה, את לבד, אין אפילו את מי להאשים. לבד עומדת ומעשנת. יום של מעשים טובים.

הלבן

את הלבן אני פוגשת למחרת. אני מכוונת שעון מוקדם. מתלבשת חם. שני טוסטים עם קוטג' וערימה של אפונה ירוקה. כל בוקר אותה ארוחה. קופון קצוב של חופש נגזר לי מאהבה ואני הרי כל כך צריכה. מעירה את האוטו האדום משחילה מאחור את הציודים ועוצרת בדרך לקחת את הקפה שלי. כל בוקר אותו קפה. בדקה הראשונה שאפשר אני כבר על ההר. גולשת במדרונות הלבנים. מבקעת להם את בתולי הלילה, משאירה אחרי שובלים נחשיים ומדמיינת איך אני מותירה מאחורי גם נשלים יבשים. בכל עליה איטית וקפואה אני נסדקת מחדש ובכל ירידה מהירה וטובה אני נטענת מחדש. אני לא יודעת מי קבע שירידות הן לצורך עליות. ההפך הוא הנכון.

האדום

כל המקומות סגורים. חג המולד. אבל אנחנו מתעקשות ובסוף מוצאות. אני לא יודעת כמה שבועות אם לא חודשים מאז שנגעתי באלכוהול. הפאב מלא באנשים אמיתיים. מבוגרים, עייפים, לא אטרקטיביים, לא פלסטיק של קהל בליינים. פאב כמו שנראה פאב אמיתי של פעם, בסרטים הישנים. נעים לנו שם והאדום זורם בינינו. נהייה מסוחרר ונהייה חם. בדרך הביתה בהחלטה של שבריר פנייה אני פונה שמאלה, אל ההוא עם הכוס הירוקה.

"יש עליך סיגריות?" "לא". "גם אני ריקה". בחנות הראשונה האיש הלך לחמש דקות מי יודע אימתי ישוב. בחנות השנייה, בינגו. קר בחוץ. אני צריכה קקי. אני קצת שיכורה. סיגריה והביתה. ילדה רעה.

וכל ארבעתן, כל ארבעת המילוליות האלו, כל אחת בדרכה המעוותת או בדרכה הטובה, מושיטה לי בעצם יד קטנה, יד תומכת שמושכת לפי הבנתה.