ואני מרגישה שאני רוצה לדפדף רגע דף אחד לאחור. רגע לפני ההתפרצות הזו בפוסט שלמטה. זה היה יום שבכלל לא היה כתוב על שמי. זה היה יום שכולו שלו. לשם שינוי אני זו שמאחורי הקלעים. נותנת מים, מעודדת, חותכת תפוזים. עומדת על קו הסיום מחכה לראות אותו בגשם כבד, מופיע למטה בקצה העליה. נוגע בעמוד הסיום כולו קפוא ורועד. התרגשתי נורא. הוא תמיד היה רץ מדהים אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא רץ חמישים. אחר כך בבית הדלקנו את האח. הוא פירק ציפור שלמה לבד וישב על הספה ואני, שלא רצתי אפילו מטר, פרשתי כריות מול האש ונרדמתי בלי בושה. כשהתעוררתי סיימתי לסרוג (כן, כן, לסרוג) סוודר צהוב לשלט של הטלווזיה. נמאס לי שהוא מרעיש בכל פעם שהוא עף על הרצפה. מאוחר יותר, כשהוא כבר פרש למיטה, נמרחתי על הספה. השעה היתה כמעט חצות. הגשם לא הפסיק לחגוג. בטלווזיה היתה פרסומת למרק עם ציורים של ירקות. "אני חייבת", אמרתי לעצמי, "חייבת לקום להכין לעצמי סלט". בום!!! זה היה הרגע שבו הבנתי מייד. אמצע הלילה ובא לי סלט. חיפשתי באינטרנט איפה פתוח דראגסטור בחצות ביום השנה החדשה, כשכל העיר בהאנג אובר כללי. מצאתי. לקחתי מעיל, הנעתי ונסעתי. חצי שעה אחר כך בשרותים, שני פסים וורודים אינם משתמעים לשתי פנים. פאק. (כאן נכנס הפוסט הקודם). אני רוצה להעיר אותו, לספר, לפרוק, ואז חושבת אבל בשביל מה? איך מעירים מישהו שרץ לפני כמה שעות חמישים קילומטר בגשם ומנחיתים עליו כזו חבילה? מה זה כבר ישנה באמצע הלילה? אז אפילו לא נכנסתי למיטה. ידעתי שאם אכנס לא אתאפק, אשלח יד, אזיל דמעה ואעיר כאילו בלי כוונה. משכתי שמיכה צהובה והתכרבלתי על הספה. בזווית העין הסתכלתי על המסרגה הנטושה. נזכרת בסיפורים מפעם, מתקופה אחרת חשוכה.
בחושך במקום כבשים ספרתי את נקישות האסימונים הנופלים. איך כעסתי על עצמי באימוני האופניים האחרונים כשלא היה לי כח בעליות. איך אמרה לי הפיזיוטרפיסטית בפגישה האחרונה שקצת מוזר איך פתאום בשרירי הבסיס בבטן התתונה צד אחד הרבה יותר חלש מהשני. איך כל החודש הזה שבלי קשר היה קשה ורגשני הוציא ממני כמויות של דמעות של המוביל הארצי. איך נרדמתי על כל צעד ושעל וחשבתי שזה בגלל שעות העבודה, ואיך כשרצתי חשבתי לעצמי שהגיע הזמן לקנות חזיה חדשה. אישה וטיפשה. טיפשה ואישה.
אז זהו. אני אעבור את זה. אם רק אצליח להשיג בטלפון את מי שיעביר לי את זה. ורציתי גם לומר שאתם לגמרי נוגעים בי. וכל מי שהיתה שם יודעת, וכל מי שהיה ליד יודע, שעד שלא יתאזנו לי ההורמונים חזרה, אני אשאר לגמרי נגיעה חשופה וורודה. תוכי יהיה כברי. אבל חשוב שתדעו ושאדע גם אני, שאין כאן דרמה גדולה. שאני עטופה ואהובה ומוגנת ומטופלת מכל כיוון אפשרי וגם בלתי אפשרי. אבל כאן זה פשוט המקום שלי להוציא דרמות בזעיר אנפין, אופרות סבון של עולם הסדקים. כי אני לא ממש מוציאה אותם בחיים. ואני יודעת שאתם, תהיו איתי סבלניים.
והתנצלות אחרונה. כל הריכוז הישראבלוגי שלי התפורר לאחרונה. אני קוראת ולא כל כך מגיבה. דעו שזה לא כי אתכם איני אוהבת אלא כי עם עצמי אני קצת מסוכסכת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
