אתמול ביליתי את הלילה בעיר שלא ברור מדוע היא מתקראת עיר. אולי משום שהיא בדרך מ.. ובדרך ל... בלי הקצוות האלו לינוק מהם זו לגמרי עיירה. החדר היה חם ונעים, חלק קטן מהתקרה היה שקוף, כזה שאפשר לראות ולשמוע דרכו את הטיפות הנוקשות. אחרי שסיימתי לאכול יוגורט בטעם תפוזים (?) חצי חבילת בוטנים (??) ועוד מיני דברים משונים הייתי לחלוטין מוכנה להשתחל למיטה. אבל החלטתי שככה זה ייגמר רק רע. היה לי ברור שגם לעיירה קטנה יש בריכה, ואכן היתה. אפילו נחמדה. אז שחיתי שחיתי בכיתי בכיתי ומי לא בא? סתם, נו, אף אחד לא היה צריך לבוא. אחר כך כשישבתי בחוץ להתנגב ולסדר בשורות את הנשימה, זה היה נראה פתאום כאילו מישהו בא להתעסק לי בחוטים של הקופסה. אם זה לא היה אמיתי הייתי חושבת שאני הוזה. מאי משם הגיחה בחורה ספורטיבית הריונית לחלוטין, עם בטן ענקית והתחילה לשרבט בגיר לבן על לוח שחור שעמד על שפת הבריכה. עוד לפני שראיתי מה היא כותבת כבר ידעתי. סטים של אימונים של שחייה. ואכן אחרי מספר דקות התקבצה ובאה הקבוצה. הם נכנסו למים והתחילו לעבוד והיא נשארה בחוץ לעמוד. לפי המרחקים וסוג התרגילים ידעתי שהם לא שחיינים אלא טריאטלוניסטים. שאלתי אותה והיא אישרה. ישבתי שם ובהיתי. פעם בהם ופעם בה. שמעתי את נהג אוטובוס המחשבות שלי צועק "גברת תחליטי איפה את יורדת, בתחנה שלהם או בתחנה שלה?"
קמתי נסעתי והלכתי לישון. מחר עוד יום.
ההפלה נקבעה לעוד שבועיים. הרבה הרבה הרבה יותר מדי זמן אם שואלים אותי. זמן בישול ארוך מדי זה טוב לאוכל, לא לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
