הוא הגיע לאיזור בענייני עבודה רק לארבעה ימים. יומיים מתוכם הוא הודיע לי שהוא ואני נוסעים. מסוג ההצעות שלהם לא מסרבים. הוא שכר רכב ענק שהרגשתי בו קטנה וחדר במלון שדווקא היה מצויין אבל מגיעים אליו במדרגות הזויות ואפורות כמו של חניה בבניין. אני הבאתי את עצמי. אותה עצמי שהוא מכיר אבל כנראה שגם שונה. היינו יומיים בהרים היותר רחוקים. הרים עצומים ומושלגים מעל כפר סקי ששייך לצעירים. כאלו שיש להם שני מצבי צבירה, או גולשים או שיכורים ושאי אפשר לדעת מה הם יותר מאגניבים או ריקים. זו היתה לי הפעם הראשונה לגלוש בימים של שמש. יש בזה קסם שאפילו עוכרת שמש כמוני לא תוכל להתעלם ממנו. הנופים המדהימים נוכחים, לא קופאים ואפילו ממש רואים לאן גולשים. אבל החיים הם לא רק יפים. לא כשמדובר ביצור נוטר ונוקם כשמש . היא שלחה קרניים והתעסקה עם איכות השלג ובקרן צדדית סטרה לי בפנים. אני לא סנאובורדרית מספיק טובה לתנאי שלג בינוניים. אמת כואבת בעצם הזנב ובשריר האגו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. כן אני יודעת. צרות קשות יש לי בחיים.
הרגעים הכי יפים בעיני היו כשכל האתר נסגר והמעליות כולן השתתקו. יש דממה באוויר ורכות של סוף יום ואז כולם נאספים. המוני אנשים גולשים וגולשים את כל הדרך למטה לכפר. כמעט שעה של ירידה ושל שקט אלוהים.
בערב שבין שתי השמשות ישבנו תשושים בחדר כשנפלו עיני על הנרות. נרות לבנים ויפים שהושארו שם לזוגות מסוגים אחרים. אבל זה היה ערב שישי אז בדחף של רגע הדלקתי אותם וכיסיתי את הפנים ומתוך הבטן אספתי וחיפשתי את זיכרון המילים.
אחר כך יצאנו לאכול. זה היה בין היין לבין האוכל שהוא ירה. הוא ירה בי צרור קצר של מילים מטווח אפס ופגע בדיוק בבטן הרכה. הורדתי את המבט לצלחת והתפללתי אבל הפעם את תפילת הבנות, "אלוהים רק לא דמעות, רק לא דמעות". כמובן שהן זלגו. אין באמת אלוהי הבנות. הסתכלתי מקרוב בפסי החריכה שעל העוף שלי וניסיתי לחשוב מה יותר חד האבחנות שלו או הסכין שבצד.
כשהוא הלך לישון הלכתי עוד להסתובב בין השיכורים. קפה וסיגריה וקולות אחרים. למחרת כבר עלה עוד יום מקסים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
