ויהי בוקר
ישבתי לקפה של בוקר עם בעל הכוס הירוקה. ידעתי והרגשתי שלא חשוב איך אספור, בשיטה העשרונית או שאכניס לתוך משוואה ריבועית, עדיין יחסרו לי הרבה שעות שינה. לו דווקא היו רעיונות אחרים, שכדי שנספיק להיפגש בצהריים שאקדים לעצמי את הריצה. הייתי בטוחה שהעייפות תלווה אותי כמו שריטה לאורך כל הדרך. לשמחתי טעיתי. תשעה עשר קילומטר והייתי כמו חדשה. מזג האוויר היה נפלא. בדרך חזרה ראיתי מרחוק שורה של נשים בפוזיצית מתיחות. כשהתקרבתי ראיתי שלכולן יש עגלות ובתוכן תינוקות חדשים חדשים. אחרי שהן סיימו מתיחות כל אחת ניגשה לעגלה והן התחילו לרוץ. זה היה כל כך יפה לראות. רצתי איתן קברת דרך עד שנפרדו דרכנו והשתעשעתי במחשבה "ומה אם".
ויהי צהריים
וישבנו שוב לקפה. זה היה מהשעות המקסימות שבו הוא מוריד את ההגה למים מותח מפרשים ומפליג במיומנות ברוח הקלה. לוקח אותי במילים לעולמות קסומים, לתקופות אחרות. מקומות שלא היו גלויים בפני ורק הוא נתן לי מפתחות. פעם נוספת נוכחתי שאחד הדברים הכי יפים בחיים והכי מעוררי השראה זה להקשיב למישהו שאוהב את מה שהוא אומר, שעיניו בוערות ושיש לו נושא שהוא מלא אליו תשוקה.
ויהי ערב
שעות אחר הצהריים המוקדמות שלוחצות יד לשעות הערב הרשמיות. אני והאיש שאיתי. התקלחנו ואני התאפרתי, התלבשנו ואני התגנדרתי. אפילו, אפילו ענדתי עגילים. הלכנו למסעדה של נשים יפות ואנשים חשובים. מסוג המסעדות שהמלצרים בנויים בהירארכיה ואלו של הלחם הם לא אלו של המנות העיקריות. מהמקומות שיש בהם אוכל קטן קטן וצלחות ענקיות. ואני שאין בי שמץ אנינות והבנה, שאין בי סבלנות לפצלנות כשזה מגיע למסעדה, חייבת להודות שהאוכל היה טעים ברמת המדהים. אפילו העובדה שהיו מונחות לו מעיים של חיה על הצלחת לא גרמה לסומק שהעלה היין בלחיי להחוויר.
אחרי שסיימנו להרגיש חשובים יצאנו משם ונסענו לפאב. ככה, איך שאנחנו. ישבנו ופשטנו רגליים עם בירה בידיים וצעקנו בכל גול של הוקי ביחד עם כולם. הטובים נצחו וזה היה מושלם. אני לא חושבת שהיה ספק לו או לי, איפה היינו אורחים לדקה ואיפה היינו פשוט "אני ואתה".
ויהי לילה
טוב, נו, למה להטריח אתכם בכל הפרטים הקטנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
