בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

יום שנע כמו מטוטלת. בין רגעים של ערות לבין ראש נשמט על השולחן בחיפוש אחר שינה. בין רגעים בהם אני מגניבה מבט לתוך הסח הדעת שלו, מבט על כפות ידיים מוכרות , מבט על נשמה שאני יודעת לספור לה את קצב הנשימות לבין רגעים בהם הוא שומר שתיקה כשאני נמוגה. יום של תה בכוסות, של רגליים מתכסות, של דקות דקות שמתקתקות רק בין חברים. יום של מטוטלת בין אנרגיות אזולות לבין כביש בעלייה אחת תלולה שלא ברור אם היא תוקפת אותי או אני תוקפת אותה. שוב ושוב ושוב ושוב. נזכרת מחדש בצניעות בריצה. יום של עת ערב ופרחים מבויישים ותיק שרק לסוג של מילוליות מביאים ושוקולד שנולד מהלבנה. יום של מלאות ויום של געגוע. מטוטלת מיטלטלת בין סוגים של אהבה. בלילה אל תוך הכרית הצהובה בשקט בשקט אני קצת בוכה. אני לא עצובה. אני לפעמים קצת פוחדת. פוחדת מחטא היוהרה. פוחדת מבוא הגריעה. לוחשת לעצמי שאולי, רק אולי, יש מושג כזה של עודף גם באהבה.