הערב של המשחק היה אמור להיות מימוש המתנה שנתתי לו שבועיים קודם.
נורא רציתי שנצא רגועים, שיהיה לנו זמן, שיהיה מוצלח.
אבל כרגיל בכלל לא הצלחתי לעשות שאצא מהעבודה מספיק מוקדם.
טסתי הביתה, נכנסתי בדלת הקדמית, שלשלתי ערימת בגדים על הריצפה ולבשתי ג'ינס וסוודר במהירות עצומה,
תוך דקה יצאנו בדלת האחורית למכונית האדומה.
נסענו וכמו תמיד כשממהרים כל הרמזורים היו אדומים והיו מלא פקקונים. לא הייתי צריכה שעון שיספור את הדקות
כי ראיתי אותן אוזלות אצלו בפנים, בשפתיים, בזוויות.
ואני, רק רציתי להתכווץ בפינה ולבכות. הייתי כל כך עייפה ומותשת מיומיים רגילים של סופשבוע של ריצות עבודה שחיות רכיבות ורצונות.
הגענו לעיר התחתית וחנינו בסמטה חשוכה כי רק שם יש חנייה.
היינו עדיין צריכים להגיע לתחנה של הרכבת העילית.
הסתכלנו אחד על השנייה בלי מילים." רצים? רצים!"
רצנו את כל הדרך עד לתחנה וטיפסנו את כל המדרגות בריצה. הגענו למכונה של הכרטיסים והיא המשיכה לפלוט את הויזה שלנו
כמו תינוק שמנסים להאכילו במחית ירקות.
שוב החלפנו מבטים אילמים. "מתפלחים? מתפלחים!"
נדחסנו לרכבת בלי כרטיסים ירדנו בתחנה הנכונה רצנו למטה והשעון מתקתק.
הגענו בדיוק דקה לפני. רק אז נרגענו כדי להתרגש מחדש.
בכל זאת אנחנו צופים בהם בטלווזיה כבר ארבע שנים והנה סוף סוף אנחנו שם
לגמרי שם, וממש רואים.
נפלנו על משחק מדהים.
לא פיספסנו כלום. את ההתחלה, את השירים, את הבובות, ההימנונים, התופים,המסכים הענקיים, את האנרגיה העצומה, את הצרחות בגולים ואת שמחת הניצחון.
יצאנו משם שיכורים ומאושרים. לא כל התחלה צולעת היא סימן לסופים גרועים.
בסוף בסוף הגענו הביתה.
ואז, הו אז...אז נסעתי לקנות חלב. כי נגמר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
