השעון מתקתק והנה כבר אחרי חצות. רשמית זה כבר יום שני. אני אוהבת את יום שני. זה יום שבו אני צוברת את עצמי. חוסכת טיפה לטיפה כדי שיהייה לי מספיק ממני לזבז בימים שאחר כך. שמתי לב לאחרונה שאני כותבת כאן כל פעם אחרי סופהשבוע שאף פעם לא מתקרב אפילו לרגוע. הם דחוסים לי סופי השבוע האלו. דחוסים בטוב ובבעייתי, בקשה ובעילאי, באחרים ובעצמי, ברצוי ובמצוי. הכל יחד מצטופפים ביומיים דחוסים כמו בתוך פח עם ניירות מקומטים. וביום שני אני מגרשת את כולם.
אני חושבת שדי הופתענו בשבת כשיצאנו מהשחיה ומה שירד מהשמים היה שלג. זה גרם להרבה אנשים לאכול את הבייגלס החמים ולוותר על הרכיבה. זה גרם לי קצת להצטער בדיעבד שלא עשיתי את אותה הבחירה. היתה הנעל הימנית שלא הקליקה לתוך הפדל בשום זווית אנושית. הזוועה היא כפולה כי כשהרגל לא מחוברת היא לפעמים נשמטת ואני כמעט מאבדת שליטה. כשפתאום בזווית נוראית היא בכל זאת מקליקה לתוך הפדל- הו האימה. כי עכשיו לשחרר זה כמעט אי אפשר. וזה תמיד קרה לפני רמזור או עצור או באמצע עליה. היתה גם סוף הירידה מהגשר שם עליתי על אבן שפינצ'רה את הגלגל האחורי. בשלב הזה כבר ויתרתי וביקשתי מהקבוצה שתמשיך בלעדי. קפאתי לי בצד הדרך כשהחלפתי את הפנימית בגלגל, אכלתי שאריות של בייגל ודיוושתי חזרה עם הילוכים שיצאו מכלל שליטה כי מישהי לא נעלה את הגלגל כמו שצריך חזרה. רק רציתי שהסיוט הזה יגמר כבר.
כשבאתי הביתה התקלחתי והתלבשתי לעבודה. לבשתי על הכל טריקו גדולה וניקיתי את הבוץ והלכלוך מהאופניים. כסיימתי הייתי מרוצה. כי אני ילדה טובה. צריכה כבר לצאת עוד כמה דקות. רק אז פתאום ראיתי שמהחלפת הפנצ'ר הציפורניים שלי כל כך כל כך שחורות. ככה אי אפשר להופיע לעבודה ולנקות אותם זו משימה ארוכה ולא פשוטה. בלית ברירה מתוך לחץ של זמן מצאתי לק אדום אטום ומרחתי כדי לכסות. לפני כן גם הספקתי לשמן את כל החלקים באופניים. כשסוף סוף הלכתי לא יכולתי להיפטר מהמחשבה איך אני כה נשית וענוגה. עם לק אדום צועק שמכסה ציפורניים שחורות ומדיפה ניחוח של דבליו די ארבעים. ממש קוטלת גברים.
הכל נעלם והתכווץ והיה כלא היה היום בבוקר בריצה אחת ארוכה ומדהימה.
הנה די. יום שני. היום שלי. לו הייתי דב ימי שני היו החורף שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
