בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אחרי משמרות לילה הייתי צועדת בשדרה פונה ימינה ומגיעה למכבסה. היו שם אריק הערס שהיה הבוס וסיגל הפרחה הכי חמודה. שם הייתי מתחילה משמרת שנייה. מגבות של בתי זונות, ארבע מכונות ושני מייבשים. עבודה לא רעה.

יום אחד הוא הגיע. החנה את האוטו על המדרכה. גבוה ויפה עם קורט ערסיות לתיבול. "אז מה, את לומדת להיות עורך דינית?" מן דיבור שכזה. אבל איכשהו הוא עשה לי את זה. מאז בכל פעם שהייתי מגיעה ורואה על המדרכה את האוטו של "אילן תיקונים" הייתי שמחה. הוא לא נשאר אדיש אבל היה איטי להחריד. מדבר, מדבר, מדבר ומעשים אין. אחר כך הוא התחיל להגיע גם כשאריק הבוס לא היה. אחר כך הוא התחיל להשקיע בצורה די מוזרה. הוא לא הזמין אותי לדייטים או לפגישות. אבל בימים שהוא ידע שאני נוסעת לצפון לגלוש רוח באגם ברוך, הוא היה מגיע עם האוטו, מעמיס את הגלשן, נוסע איתי את כל הדרך מתל אביב מחכה לי שם בחוף ומחזיר חזרה. מן מוזרות שכזו. הוא היה מתקשר המון אל משמרות הלילה שלי בעבודה השנייה.

לילה

אחד סוף סוף זה בא. הוא שאל אם אוכל להגיע אליו בסוף המשמרת. ביקשתי מבחור אחד שהיה אמור להסיע אותי הביתה להוריד אותי שם, אצלו.

היה לו בית חם ונעים, וגינה עם פרחים, והיו נרות וכריות ומלא שבילים שכולם הובילו למיטה. שכבנו. והיה פשוט- נפילה. זה לא שהוא לא היה נעים וזו גם לא שאלה של ביצועים פשוט כל התבשיל לא היה לי טעים. הבטתי בו כשהוא נרדם וחשבתי שאני בכלל לא כאן. שאני צריכה לחשוב מה אני עושה כי אני כנראה בכלל לא רוצה.

ואז הוא לא התקשר.

דממה. הייתי בשוק, הייתי בהלם, הייתי המומה. זה עוד אף פעם לא קרה. זה כמובן בכלל בכלל לא שינה שלא רציתי. האגו נראה כמו שאגו נראה אחרי תאונת דפק וזרק. ניחמתי את עצמי שכל רווקה צריכה שתהיה לה בסל ביצה אחת סרוחה אחרת היא ממילא לא שלמה. שבוע, שבועים, שלושה, ארבעה. שקט ודממה. הוא גם לא הגיע יותר למכבסה.

ואז פתאום הוא התקשר.

הוצאתי את הקיתונות, שפכתי את הרותחין, ריצפתי אותו במילים ואת הרווחים מלאתי ברובת בן זונה. כי אין תירוצים ולא משנה מה קרה. טלפון תמיד אפשר להרים. ניתקתי לו.

בסוף המשמרת, בחוץ, הוא חיכה. התעקש להסביר התעקש שאשמע. "שולה" הוא אמר, "זה בגלל שולה".

"מי שולה מה שולה?"

אחות של אריק הערס. שולה. הם היו חברים כבר שנים, הם היו מאורסים. היא חשדה. בדקה את מספרי הטלפון שלו ראתה את כל השיחות אלי ושאלה. הוא פחד. הוא פחד שהיא תגלה. הוא פחד שאריק יגלה שמתחת לאף שלו עם אחת העובדות הוא בגד באחותו. דברים כאלו לא עוברים חלק בשום מקום בטח לא אצל אריק במכבסה. בגלל זה הוא התקפל ודמם ונעלם.

"זה בסדר", אמרתי. "זה כבר לא משנה. תודה שהסברת. שלום".

"לא אבל את לא מבינה. אני לא יכולתי. אני עזבתי אותה. הנה אני כאן. לגמרי".

עכשיו היה תורי להיבהל. "אבל, אמרתי לו, "אני כבר בכלל לא רוצה. לא קשור בכלל למה שקרה. לא רוצה".

אילן תיקונים לא ויתר מהר. הוא חשב שהכל אפשר לתקן. בוקר אחד הוא חיכה לי עם הסירה שלו עם גרר מאחור הביא לי תיק ורצה שניסע לכינרת. בקרים אחרים הוא היה מופיע אצלי בבית עם קפה ועוגיות חמות. לא נסעתי ולא אכלתי ולא לקחתי ורק הסברתי שכבר לא. לילה אחד בסוף של משמרת אחרת בחוץ הוא עמד וצעק עלי. צעק מתוך מצוקה. אמר לי שאני מענישה אותו על זה שהוא התאהב בי. איך שהוא אמר את המשפט הזה עבר אותו בחור שאז הוריד אותי אצלו ושמע. התייבשתי וקצת התביישתי.

זה היה כבר הרבה יותר מדי. אז אמרתי שוב שלא ושלעולם לא ושלתמיד לא. ובשבבקשה בבקשה די. שמספיק. ואז הוא הלך על באמת.

כמו בכל הסרטים שיש בהם איש של צללים, אותו בחור שהוריד אותי בלילה ההוא אצלו, אותו בחור שעבר בחוץ ושמע, הוא האיש שאיתו אני היום ישנה.