בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

כמו אבק שמצטבר על רהיטים כך הן מצטברות בי על דפנות הגוף שמבפנים. המילים. מילים על מחסנים אחוריים, מילים על מרכזי מיחזור של עלובים. מילים על ג'וני, על קפה, על צימוקים. מילים על ספירה לאחור ועל ימים שבמהירות איומה אוזלים. מילים על עליות, מילים על אחת סתומה, מילים על ריצות ועל רכיבה מאוד ספוגה. מילים על משורר שמתפרנס מבקבוקים, מילים על נשמה שבולעת ספרים. מילים על שברי שיחות של נשים עירומות במלתחות, שברי שיחות שאני אוספת כי הן מנחמות. מילים על סיגריות, מילים על גלי חום של חרמנות, מילים על מיניות כבושה ומיניות שבשתיקה. מילים על אמבטיה מקציפה, מילים על שבילי בוץ שלקחתי ממנו בהשאלה, מילים על תסכולים, מילים על תקווה, מילים על הדחקה.

אבל כשאני עומדת מעליהן ומתחננת בפניהן שיעמדו, שיתלבשו, מאיימת שתכף יוצאים, מבקשת שיסתדרו בשורות, בשלשות או בטורים, הן מסרבות. הן נשארות מונחות בערימות.

המילים, כמו גם הכלים, כמו הכביסה, כמו הבגדים בספסל שעומד בפינה, כמו הספרים שליד המיטה. כולם כולם נשארים בערמה.