בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

היום בבוקר התעוררתי מעורפלת ומסטולית. סוטול של עייפות. לעיתים אני נתקפת בסוג כזה של  של עייפות שמשפיע עלי כמו סמים. הכל מלא עננים וערפילים. לא יכולתי מבעד לאותם מיסוכים שלא להזכר בבוקר ההוא. כי אצלי סוג כזה של עייפות תמיד שולח ידיים ומשלב אצבעות עם החרמנות. ובבוקר ההוא ישבנו בבית קפה ומסביב היו מלא אנשים. העיניים שלנו והכורסאות עליהן נמרחנו התחרו ביניהם על הצבעים האדומים. ואתה מתוך העייפות שלך התחלת לומר לי מילים. מילים מלטפות שהפכו למילים מתארות שהולידו מילים חודרות שיצרו מילים רטובות. ואני הנחתי את הראש על השולחן והתמכרתי לדמיון שלך בריחוף. ככל שהעיניים שלי נעצמו החלציים שלי התעוררו. לא יכולנו לגעת ולא קמנו ללכת והכל מסביב המה אנשים. בשלב מסוים ביקשתי את סליחתך והלכתי לשירותים לא לפני שהסברתי לך שאני בנקודת האל חזור ואני חייבת שנייה לסיים עניינים. כשחזרתי ראית לי בעיניים שאני מרוצה. התיישבתי חזרה ולא האמנתי כשדקה אחר כך נעלמת לשם גם אתה. הרי אתה האיטי ואני המהירה. אבל באותו בוקר מופלא זה קרה גם לך. אחר כך ישבנו בספסל החום שבחוץ מעשנים ולא מאמינים לאלו עוד שיאים אנחנו יכולים להגיע רק במילים. רק במילים.