כבר שני בקרים רצופים שאני מתעוררת ביקיצות טבעיות ואיטיות וזה נפלא. אני קמה ואוכלת ארוחת בוקר של פילונים. ארבעה טוסטים במקום שניים, ערימה ענקית של תרמילי אפונה ירוקה, יוגורט ועוגיות שבאמאשלי אני לא יודעת מאיפה צצו לתוך המהומה. אני כל הזמן רעבה. רעבה לשעות שינה, רעבה למין, רעבה לעיסוי, רעבה לאוכל, רעבה באופן כללי לחיים. אני עובדת יותר מהצפוי עייפה יותר מהרצוי וכל הספים שלי יורדים. אין לי בגוף יותר שומרים. כולם התפטרו ולכן המערכות השתגעו.
ביום ראשון, בדרך חזרה, קטפתי שתי בננות מהירקן הסיני והלכתי לאיטי לרכבת השמיים. ישבתי על המושב נגד כיוון הנסיעה והבטתי על כל הנופים מלמעלה. חייכתי בכל פעם ששמעתי את הקול הנשי המתכתי מכריז על שמות המקומות של התחנות. זה כמו שמישהו עשה ריווינד במהירות לריצת האימון שדקות קצרות לפני כן הסתיימה. עשרים ותשעה קילומטרים שתופרים שלוש ערים. רצים רצים ולא חוזרים. דוך. ובעליות אני עפה. עפה כמו שלא עפתי מעודי. איכשהו במשך השנים האלו הצלחתי להעביר אותן, את העליות, באופן מופלא לצידי. התיידדתי איתן כנגד כל הסיכויים וזו ידידות שיקרה לי ואשמור עליה מכל משמר. אני לא משלה את עצמי, לא כבשתי אותן, זה הן שכבשו אותי.
ובשבתות האופניים. האוורסט הפרטי שלי. שם אני עדיין נלחמת. בעליות, בפנצ'רים, בבעיית הקליקים שלא נפתרת, בגשם, במרחקים. נלחמת כל פעם ברווחים הקטנים שבין השעון המעורר לבין היציאה מהבית. בתוך הסדקים האלו גרים היצורים שקוראים לי לוותר, "רק השבוע", ו"תראי איזה גשם", ו"ישנת רק חמש שעות". אבל אני גיבורה. אפילו שכולם ממשיכים להעלם בגלל מזג האוויר, אפילו שבשבת האחרונה ונשארנו רק שתיים. בחיי שכסיימתי את הרכיבה רטובה ברמת התחתונים ולא מהסיבה הנכונה, טפחתי לעצמי על השכם. פיזית. לא כמטאפורה. אבל אז גיליתי שזה כואב לי בשכמות אז הפסקתי.
בכל שבוע כשאני יורדת ממושב האופניים אחרי שעות של רכיבה אני נשבעת בכל היקר לי, שאף אחד, אבל אף אחד בעולם כולל אני, לעולם לא יגע לי יותר באזור המפשעה. מזל שעד הערב אני שוכחת ונזכרת שוב רק בשבוע הבא.
בכל לילה בלילות האחרונים קצת אחרי חצות ג'וני ואני יושבים מתחת לשלט של הבחורה היפה לכמה דקות. הוא הבטיח לי שיחליפו מתי שהוא את התמונה. אנחנו מדברים שטויות וזה נחמד. אני אף פעם לא שוכחת לקנא בו קצת על מרבדי הכמעט כלום שהוא פורס לעצמו מחוץ לשעות העבודה. כמעט בכפייתיות אני מבקשת שיספר לי מה הוא עושה מחר רק כדי לשמוע את אותה התשובה.
ובתוך כל ההמולה הזו יש כל הזמן רעש סמוי ברקע. שאון חול שאוזל. ואני פוחדת. אני פוחדת מהיום שלא יהיה כאן מי שיחזיק את הכוס הירוקה וחלק מנשמתי בתוכה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
