בצהריים הגעתי הביתה לקחתי שתי כריות ושמיכה ויצאתי לספסל הנדנדה שמאחורה בגינה. נשכבתי עליו ונתתי לטלטולים העדינים לשאת אותי משם, להרגיע אותי, לנמנם אותי.
שלוש שעות לפני כן הלכנו על המזח ההוא, זה שסיפרתי עליו שנכנס ארבעה קילומטר לתוך הלב של הים. איפושהו באמצע נשברנו מימים אחרונים של הדחקה. התחבקנו ובכינו אחד לתוך השנייה. כשהגענו לקצה ישבנו קצת בשמש רכה והחלפנו עוד מילים על מה שיהיה ומה שהיה. משם כבר נשאר רק ליסוע לשדה התעופה.
יממה וחצי לפני כן חזרתי בחצות מהעבודה. מצאתי פתק בכתב ידו שמבקש שאצא לגינה. שם בחושך פתאום ראיתי את אותו ספספל-נדנדה. עומד לו עשוי מעץ מקסים עטוף כולו בסרט אדום. לא, הוא לא קנה ושלח לי. הוא בנה. במספר מועט של ימים בגיוס תושייתי של משאית וכלים, ובשתי ידיים מוכשרות הוא השאיר לי מתנת פרידה שתמיד רציתי כמותה.
חמישה וחצי חודשים קודם לכן הוא נחת כאן בשדה התעופה. התייר הכי מוזר בעולם. עם כמות ספרים שמספיקה לחיים שלמים. ואני הפקדתי בידו את כולי. הוא מכיר אותי כמו שרק אחד נוסף מכיר אותי. ככה, כמו שאני, נטו. הטוב הרע היפה והמכוער מילולי בכל קשת הצבעים. הפקדתי באותן שתי ידיים מוכשרות לא רק את עצמי וחלקים מנשמתי אלא את כל היקר לי ביותר בעולם כי אני ידעתי, אני פשוט ידעתי שאלו ידיים נאמנות. והוא לא אכזב מעולם.
לפני רבע שעה כשהוא כבר מזמן באוויר, ישבתי על הספה ושוב זה בא. הטלטלתי נורא. והאיש שאיתי מחבק ומרגיע, אומר שאני מתאבלת. זה נכון. אני מתאבלת. לא על אובדן של חבר, הוא כבר לא יאבד לעולם, אלא על סופה של תקופה.
וכל השבוע הזה היה שמשי ואביבי ופריחה ופתאום עכשיו בחוץ רוח איומה וברד שהפך לשלג וכל הכביש והדשא לבנים. כל כך לא צפוי ומדהים. סערה מבחוץ וסערה מבפנים.
לא, אני לא במצב רוח חגיגי היום, אבל אני מאחלת לכולכם מכל הלב שיהיה לכם אביב ושמח ופסח וסדר כזה או אחר, כמו שאתם רוצים.
ואתה, אם אי שם בדרך תמצא חיבור, ואני יודעת שאתה תמיד תקרא כאן כל מילה, דע לך שהמילולי מכל הלב אוהבת אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
