במשך שנתיים, מאז המעבר לארץ הזו, אורן ואני היינו חברים מאוד מאוד טובים. כתבתי כאן פעם מזמן על איך זה פתאום התאדה. על כמה הייתי עצובה. אני זוכרת במיוחד בוקר אחד שבו תכננו טיול אופניים מדהים. נפגשנו לקפה של שחרית לפני יציאה. ראיתי מייד שמשהו לא בסדר אצלו על הפנים. שאלתי מה קרה. הוא אמר שהאשה שהיא שלו פתאום היתה מאוד לא מרוצה. אני זוכרת שנבהלתי מזה. עמדתי על זה שיחזור הביתה. שזה בכלל לא שווה את זה ככה. שאין לי בעיה להמשיך לבד. הוא הקשיב וכך גם עשה. זה לא היה עוד לגמרי הסוף אבל זו לגמרי היתה ההתחלה של הסוף. הרבה הרבה חודשים עברו מאז. חודשים שבהם הוא והיא עברו המון. לא רק דברים טובים. החיים הקשו עליהם בהמון עליות וירידות ובעיות אישיות שהשפיעו על כל התחומים. אבל אני לא הייתי חלק מזה. לא בשבילו ולא בשבילה. ניזונתי מפי השמועה.
היום בערב היא פתאום הופיעה אצלי בעבודה. למרות שבקושי היה לי זמן לנשום שם, בין לבין היא עמדה ודיברה. סיפרה לי דברים אישיים בגילוי ובכנות מדהימה. רציתי לחבק אותה, אבל אני כל כך גרועה. לא ממש ידעתי לאן זה מוביל. אבל בסוף היא אמרה או יותר נכון ביקשה. היא אמרה שהיא יודעת שהתקופה ההיא שהייתי איתו בקשר היתה אחת הרגועות והמאושרות שידע מאז שהם כאן. שבאמת הייתי לו חברה, שזה עשה לו טוב. היא לא רוצה שידע שהיא דיברה איתי. היא רק מבקשת שאנסה שוב. לשחזר. לחזור לתת לו אוזן קשבת, להיות שם בשבילו, כי יש דברים שהיא לבד כבר לא יכולה. אני כל כך מעריכה אותה על הנכונות הזו ועל הניסיון. לעשות את הכל בשביל שיהיה לו קצת יותר טוב גם אם בעיניה , לפחות אז, זה לא נראה נפלא. אני חושבת שככה נראית באמת אהבה.
ואני, אני אנסה. אני באמת אנסה. גם כי היא ביקשה עזרה. אבל לא רק. גם לי הוא היה חבר של באמת. ואני תמיד לוקחת מאנשים לא פחות ממה שאני נותנת. ככה לפחות אני מרגישה. לכן אין בזה שום הקרבה.
אמרתי לה שרק דבר אחד אני לא מוכנה, וזה להיות סוכן כפול. לא אכפת לי מה הוא יספר ואם הוא יספר ואם הוא יפתח. בשום מקרה אני לא אבוא אליה לדבר על זה. זה היה מיותר, גם מבחינתה זו בכלל לא הדרישה וההבנה בינינו היא שלמה.
הלוואי ואצליח. בשבילו, בשבילי, בשבילה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
