אני מחנה את האוטו ברווח שנותר בשבילי ליד השביל. העיר, הבית, האנשים, כולם כבר ישנים. רק הבגדים שעלי בוערים, רוחשים כמו עדת נשלים שרוצה להעזב. אני צועדת אל הדלת החומה ופותחת אותה. לא טורחת להגיע לאחד החדרים, נעצרת בכיסא שמול הכניסה. מקלפת ומורידה. הכל בערימה. עירומה ויחפה מהריצפה הקרה אל המקלחת החמה. אחר כך מזדחלת אל תוך המיטה. נצמדת כמו עלוקה. שואבת חום, מפנימה נשימות עמוקות וישנות. שולחת יד לאיבר חם ורך מכורבל כמו גור דובים שנשאר לשמור על קן הביצים. אני לוחשת לו באוזן מילים, שואלת אם אפשר להגדיל לו בשקל תשעים. הוא ממלמל משהו על מחירים זולים אבל אני כבר לא עונה. עוד בגן מלמדים שבפה מלא- לא מדברים.
ואז מתרחש קסם הבריאה. הקסם הזה ששמור לגברים. כמו מכונית מירוץ משובחת מאיצים מאפס למאה בשברירים של שניות. גורי דובים הופכים אריות, נשימות עמוקות לנשימות קצובות, גוף ישן מתעורר לחיים, מצמיח ידיים ואינסטינקטים פועמים.
אני נרגעת. אני מתרפה. רק עכשיו גם אני יכולה, כמו שאר העולם, להיות ישנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
