כסף לא מדבר. לא אלי ולא אליך. ככה אנחנו. לא חשוב בכלל אם זו גישה או תבוסה הארה או הגנה. לא מדבר וזהו. אבל עכשיו, ברגעים כאלו, הלוואי והיה.
הלוואי והיה ככה שהייתי יכולה לארוז בנונשלאנטיות תיק. קטן כזה. שני ספרים, בגד ים, סט בגדים להחלפה, סבון, מברשת ומשחה.
הלוואי והיה ככה שהייתי יכולה בלי להתבלבל ליסוע לשדה התעופה, לבקש בקול קטן מהדיילת שעל הקרקע "כרטיס לתל אביב במטוס הבא בבקשה".
הייתי טסה את כל השעות ברציפות רק כדי לשבת על כסא. כסא פשוט כזה עם רגליים מברזל ומושב מפלסטיק דמוי עור בצבע חום. כסא של בית חולים, אבל כזה שמונח לידך. הייתי יושבת עליו והיינו מדברים המון כשאתה ער. והייתי קוראת בספר כשאתה נרדם. מדי פעם הייתי מגניבה מבט לספור לך נשימות. כמו אז במערה במדבר. אולי הייתי מניחה ראש על הקצה של המיטה, בשקט שלא להפריע, ונרדמת קצת. הייתי בוהה לך בכל הנקודות ואם היית רותח הייתי מניחה רטיות קרות.
בבוקר, כשהיא שלך היתה באה, עם השוקו האבטיח והלחמניה, הייתי מחייכת אליה ובטח חושבת שהיא יפה. ואז הייתי הולכת קצת. אולי לקפיטריה לשתות קפה דלוח ומשם הייתי נוסעת לים ושוחה ושוחה. הרי גם לים אני מתגעגעת נורא.
אחר כך אחזור מלוחה ולחה ואמשיך לשבת שם לידך.
ככה זה ימשיך עד שתשתחרר. ואז אארוז את התיק הקטן ואבקש מהפקידה "כרטיס אחד הביתה בבקשה".
אבל הכסף שותק וכל זה קצת אי אפשרי.
אז במקום זה הלכתי וקניתי כרטיס חיוג. רק ככה ובלב אני יכולה להיות קצת שם אתך עד שתבריא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
