בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

שלושה ימים לפני האומה הגדולה חגגה יומולדת גם השכנה הלא שנונה. יומולדת לקנדה. אז אפילו שהיא לא שלי חגגתי לה. בבוקר ובערב. בפיצול האופייני לי.

בבוקר...

הצטרפתי לרכיבת אופניים מסורתית שמסתבר שמתקיימת כל שנה לכבוד יומהולדתה. מספר הקילומטרים משתנה לפי מספר שנותיה. זה דווקא התאים לי יופי לתכנית האימונים שהשנה היא חגגה 140. אנשים קצת אחרים, יופי של נופים וארבעים וחמישה קילומטר אחרונים של עליות מוטרפות. תהיתי אם זה מסמל את ארבעים וחמש השנים הקשות. ואז נזכרתי שכאן אין כאלו. אז כנראה שזה סתם עניין של טופוגרפיה. בסוף הרכיבה ג'ייסי ירד מהאופניים ונתן לי טפיחה כזו על הגב ואמר לי "את חזקה" ולא היה לו מושג בכלל איך הוא עשה לי את היום עם מילה כזו קטנה. אבל העולם צריך שיהייה מאוזן ושנייה אחר כך מתוך דאגה ובלי מחשבה אמר לי האיש שלי בטלפון את כל המילים ההופכיות למילים נכונות של סוף רכיבה והותיר אותי בוכה.

אז באתי הביתה ושתקתי. אחר כך יצאתי לגינה ואמרתי. בסוף הלכנו לשבת על הדשא מול הים וההרים ונתנו לאוויר לישר ההדורים.

בערב...

יצאתי לבלות עם "היא" בפאב על האי. אני שתיתי אדום והיא שתתה לבן. כמו הצבעים של הדגל. סיבוב ראשון של שתייה. סיבוב שני של שתייה. סיבוב שלישי של שתייה. רגע לפני שהכרזתי על נוק אאוט כי אני כבר גמורה צצה המלצרית עם סיבוב רביעי באדיבות אלמוני שלא רצה שתגלה לנו מי. אז המשכנו לשתות. כמובן שאחרי עשר דקות הוא גילה את עצמו קשור לשני בלונים. אדום לי, לבן לה. התיישב. הייתי חייבת ללכת לשירותים. כשחזרתי גם חבר שלו היה אז היינו ארבעה. כמעט ארבעה ביולי, החגיגה של השכנה.

קצת צחקתי מבפנים כי אני יודעת לקרוא ל"היא" את הפנים וראיתי שלזה שהיא מצאה חן בעיניו אין שום סיכויים.

אני כשלעצמי, פעם הייתי מאוד נבוכה כשמישהו היה מזמין אותי לשתייה כי ידעתי שאני לא עומדת לספק שום תמורה. היום אני כבר לא מתרגשת. אני פשוט מושכת בקצה החוט הראשון בשיחה כבדרך אגב מספרת ומבהירה. גיליתי שדווקא אז יש מקום לצמיחה של שיחות מעניינות. כשמסלקים את הלחץ, הרושם, הצורך וההשתדלויות. בערך אחרי שעה כשהפנים של "היא" הפכו לבעיטות מתחת לשולחן הלכנו משם. ומתוך כל האלכוהול והעייפות אני זוכרת בבהירות שקצת התעצבנתי או קצת התעצבתי אני אפילו לא יודעת להגדיר בדיוק מה כש"היא" אמרה עליו בפסקנות "אוי הוא אידיוט". לא התעצבתי בגלל שהוא לא מצא בעיניה או שהיא לא תצא איתו ולא תביא איתו ילדים. על כאלו דברים לא מתווכחים. אבל אני חושבת שבערך מוחלט הוא פשוט לא היה אידיוט. היה לו סיפור חיים מאוד מעניין ודברים נכונים לומר, ומבט עם עומק בעיניים. וזו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בזה שאנשים, גם כאלו שאני מעריכה ומכירה, שפשוט לא רואים אנשים אחרים. לא מותחים את הצוואר אפילו טיפה כדי להביט קצת מעבר לפינה. סוג של חוסר רגישות, אי מתן הזדמנות. ואני אפילו לא יודעת למה זה מפריע לי כל כך.

בלילה...

שיכורה והלומה נתתי לגוף שלו ושלי לסיים את המלאכה בה התחילו קודם הים ואוויר ההרים. נרדמנו בהדורים מיושרים וסדינים מקומטים.