בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

"רק עם אופנוע?"

הרבה שנים היית רק עם אופנוע. הוא היה כלי התחבורה וההובי שלי. בשוליים של איילון כל יום בדרך לעבודה, בטיולי שטח במדבר יהודה, במחלפים העמוסים של השרון או בחולות הדיונות שתושבי ערים מסוימות יכולים לראות מהחלון. בחורף בקיץ בסתיו ובאביב. רק עם אופנוע. הוא היה אופנוע שטח שמתאים גם לכביש, כבד מ-500 סמ"ק ואהבה גדולה. עד היום שעברתי לכאן.

אני זוכרת שבהתחלה כשנסעתי כאן בשבילים על אופני הרים לא הבנתי איך לעזאזל אני אמורה לעלות את הפיסטין בלי לעמוד, לזרוק לאחור את הישבן ולתת באמא של הגז. מה זה הפידולים האלו בכלל. אחר כך קצת התרגלתי. אבל בכל השנים שאני כאן היה האופנוע לחוט של געגוע. בכל פעם שהייתי שומעת שאגת מנוע החוט היה נמשך ומרעיד לי הפופיק.

באימון הרכיבה של אתמול רכבתי במעלה הר. אותו הר שבחורף אני עולה אליו לגלוש. זה אימון טוב לתודעה. עלייה ארוכה כמצב נתון. אחרי שום סיבוב ושום פנייה לא מחכה ירידה. מכיוון שמדובר בכביש תלול, ארוך ועם הרבה פיתולים הוא מקום מאוד חביב על אופנוענים. אז בעוד אני מדוושת לי במעלה הם חלפו לידי בשאגות והשכבות. ופתאום שמתי לב שהפופיק שלי שותק. שלא נמשך בי אותו חוט געגוע. להפך. "לוזרים" מלמלתי מתחת לקסדה ולזיעה, "נראה אתכם מדוושים במקום לסובב בפרק כף היד מצערת יחידה."

מאחר וזה תמיד היה ברור לי שכשאשוב ישוב גם האופנוע, לא יכולתי שלא לתהות. מה זהו? עוד חוט מקשר פקע ונקרע?

כח ההמונים

יום לפני כן הייתי שוב אישה מעבר לקווים. זו שמעודדת אחרים, שמחליפה בקבוקים, שמחכה בתחנות ובקו הסיום. זה היה במירוץ שנחשב לאחד הקשים. ארבעים ושמונה קילומטר של שטח ושל תפירת פסגות והרים. בקו הסיום הגיעו הרצים, בודדים, מטפטפים ומותשים. ניתן היה כל פעם להבחין מרחוק בזוג רגליים שמתקרבות לישורת האחרונה ומתגשמות לגוף איטי אך מלא תשוקה. השעון שעל קו הפיניש התקרב ל 7 שעות מתחילת המירוץ. זוג רגליים הופיע בישורת והכרוז עם הרמקול הודיע לו שיש לו בערך עשרים שניות לחצות את הקו לפני שיושלמו שבע שעות. כולנו, כל הקהל, (מדובר בעשרות לא במאות) קמנו על הרגליים ולגמרי הרמנו את האוויר בצעקות וקריאות. זה היה פשוט מדהים לראות ברגע שהוא קלט ושמע והבין, איך הגוף שלו התמלא חיים. הבן אדם דפק ספרינט לא של מי שמסיים שבע שעות בהרים אלא של מי שיצא למקצה של 100 מטרים יחידים. והוא עשה זאת. הוא חצה את הקו בשש שעות חמישים ותשע דקות וחמישים ותשע שניות. זה היה פשוט מדהים לראות את הכח והאנרגיה שעידוד וקהל מסוגלים להוציא מבן אדם שחשב שכבר אין לו כלום. אני, לגמרי מתרגשת מכאלו דברים.