בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

באותו ערב הוא לא נתן לי מילים חדשות או מילים אחרות אבל הוא נתן לי נימה. אני אוספת כלאו נימות ומחביאה מתחת לעור כדי לשמור. הוא לא נתן לי תנועות חדשות או מגעים שאיני מכירה אבל הוא נתן לי רכות. אני אוספת כאלו רכויות ומכניסה לתוכי שיהיו תמיד איתי. הוא הוציא את עצמו בשבילי מההקשר. כמו הפילהרמונית בגי'נס. היה קליל יותר, נגיש יותר, קרוב יותר. הוא מדבר עתיד ומושך ממני קצוות של מתישהו פעם. זה נעים להמשך לזמנים שיבואו בתוך עתיד של אנשים אחרים. הצצתי לו לגב וחפרתי לו בלב וגם כשהגעתי לאדמה הקשה הוא נשאר מלטף. אני דוחפת אותו קדימה ביד אחת ומושכת קצת אחורה חזרה ביד השניה. קולעת צמות במיתרי הניתוק שמונחים ברווח שבינינו. מיתרים שהרוח עדיין לא מתחה. הם תמיד שם, מונחים רפויים ברווחים שבין היא לא לו והוא לא לה.