בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אז נסעתי לשלושה ימים של הדיל הרגיל, הכל כלול. אוהל מים שמיים והרים. זה היה חסר לי כבר. הקיץ הזה קשה להכניס טריזים בין האימונים וידעתי שאני חייבת לשלב בין השניים. בקרים של קמפינג הם לא בקרים לאימונים. הם בקרים להזדחל החוצה מעוכים מהאוהל, ליפול על ערסל או כסא עם ספר וקפה ויחד עם השמש להתמתח לאט לאט לכיוון אמצע היום. אבל אין לי להלין אלא על עצמי. אז קמתי מוקדם בשעה שאוהלים עוד נוחרים ונסעתי עם האוטו שבעה עשר קילומטר חזרה בדרך העפר כדי להתחיל רכיבה. היה משהו מופלא בנהיגה הזו. השמש התחילה להציץ מאחורי ההרים הגבוהים ומסביבי רק ירוק ושקט. באוטו מצאתי דיסק ישן נושן  עם שיר שיש בו המון טעם של פעם של נהיגות ליליות שתפרו מדינות. ורק צבי שליו נחרד מרעש המוזיקה והגלגלים. כל כך היה לי טוב בנסיעה שממש חשבתי "טוב יופי, אז בשביל מה עכשיו גם רכיבה?". החניתי את האוטו בשום מקום והתחלתי לדווש. שעה אחר כך נעצרתי בצידי הדרך יודעת שאו שאכניס אוכל לתוכי או שאקיא את עצמי כי ככה אי אפשר. הבחילה היתה נוראית. יותר מדי עליות על הבוקר מוקדם. הצלחתי לאכול. שעה אחר כך עברתי ליד עיירה, לא, בעצם עיירונת, לא, בעצם צלקת קטנה על הכביש עם צריפים מטים לנפול של אבוריג'ינים. על אחת ממרפסות העץ העלובות ישבו שתי נשים מבוגרות, מפטפטות בנחת עם בקבוקי בירה לידן. השעה היתה פאקינג לפני תשע בבוקר.חייכתי נורא. אין ספק, יש נשים שיודעות איך לחיות.

שש וחצי שעות אחר כך כבר הייתי חזרה. צמאה לחברה שתפיג את בדידות הרכיבה. הלכנו לטיול קצר בשביל בתוך היער ליד הנהר. על סלע אחד מבודד, לא גדול, ישבה בחורה ודגה. תדמיינו לעצמכם דייגת, איך היא נראית, ותהפכו במאה שמונים מעלות. היא היתה כל כך חמודה. פנים יפות וגוף נשי משקפי שמש ענקיות מודרניות וג'ינס גזעי. חיוך גדול בעיניים כחולות עם ווסט מקצועי מלא תאים כמו של דייגים. ישבנו לידה קצת. בשלב מסויים נתקע לה החוט באחד הלוגים הקרובים לחוף. היא פשטה את הג'ינס ובביקיני אדום וסקסי ירדה למים הקפואים לחתוך אותו. כולה היתה חיוכים וצחוקים מתגלגלים. אני כל כך אוהבת לפגוש כאלו נשים. נשים שהן בניגוד לכל הציפיות. אף דג היא לא תפסה. אבל היא היתה בחורה שכולה פתיונות.

למחרת הגענו לאגם אחר, קצת פחות קפוא. הלכתי לשחות. אם יש משהו שאני תמיד יכולה לחתום עליו בעיניים עצומות זה שאני לגמרי לבדי באותן השחיות. רק צמחי מים שלפעמים מלמטה מלטפים ובני משפחה רחוקים של המפלצת מלוך נס שמשכנם בכלוב דמיוני. אבל אף פעם אף פעם אין איתי נפש חיה ששוחה. פתאום באמצע האגם בין שום גדה לשום גדה אחרת הייתי בטוחה שאני שומעת מאחורי רשרוש של מים ונשימות. הנשימה שלי עצמי נעתקה ותהיתי אם הקור גורם לי להזיות. נעצרתי שנייה. הסבתי פני לאחור והנה לידי שוחה כלב. כלב רגיל, כלב יבשה, גדול ויפה באמצע האגם. הייתי המומה. מכיוון שמסביב שקט אלוהים הצלחתי לשמוע ולזהות מישהי על אחת הגדות משתלבת עם הצוק מאחוריה, שמה ידיים מסביב לפה וצועקת לי שהכלב שלה מאוד מאוד אוהב לשחות. נופפתי וצעקתי חיוך בחזרה והמשכתי לשחות. הוא לא מש ממני כל השחייה. עד הרגע שהגעתי חזרה למזח ממנו יצאתי, גדה לגמרי אחרת מזו שאמא שלו היתה. רציתי להסתובב ולומר לו תודה אבל הוא רק הסתובב והמשיך לשחות חזרה לעבר הצוק עליו היא ישבה. אין ספק שזה היה הפרטנר הכי קסום שאי פעם הזדמן לי לשחייה.