יש אחת ספה. כחולה ודי זקנה. אפילו קצת בלויה. אבל היא לא יכולה להיות "רק" או "סתם" עוד ספה. כי יש ערבים שעולם ומלואו מתכנס ומצטמצם רק בה. הראש שלו מונח בצד שלו והראש שלי בצד שלי. הרגליים שלי אצלו והרגליים שלו אצלי. ומשם בוקע שאר העולם. תחנות מחלפות, מילים נאמרות, עפעפיים כבדות, כפות מתעסות, הערות מתחכמות, דחיפות משועשעות, אמירות מצחקקות ואיברים מתעוררים ונרדמים חליפות. ככה עד שהלילה או העייפות או התשוקה מגרשים אותנו משם.
ואני יודעת שלא הייתי רוצה. לא הייתי רוצה ספה יותר ארוכה או ספה כפולה או כורסאות מתכווננות או מקום לרגליים נמתחות. בדיוק ככה אני רוצה. שניים לא כל כך קצרים שמשתרגים ומתכווצים בתוך אחת כחולה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
