בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

כבר כמה ימים שאני מסתובבת, מכבסת, מייבשת, קוראת, כותבת, חושבת, מתחילה ולא גומרת, באה, הולכת והכל בתנועות קטנות. בלי אנרגיות גדולות. אני צוברת את עצמי ואוגרת אותי לתוכי. הגוף מתקפל והמח משתולל.

אני מתקשה להאמין שחלפה כבר שנה מאז אותה החלטה, מאז אותו לילה והטירוף של הנסיעה. אבל זהו זה, עכשיו זה כבר כמעט רגע לפני יום הפקודה.

מחר אני כבר אסע.

וביום ראשון, כשאצלכם השעה תהייה חמש אחר הצהריים ותחשבו כבר איך לקפל את היום, בקצה אחר של העולם תותח אחד ירעם ואני נרגשת ומתוחה אצעד לתוך מימי האגם.

וביום שני, כשאצלכם השעה תהא עשר בבוקר ורובכם כבר תהיו ערים, בקצה אחר של העולם השעה תהא חצות ולשמיים יורמו זיקוקים.

ואני רוצה. אני רוצה בכל מאודי לחזות בהם מהצד הנכון של הקו. הצד של אלו שמסיימים. כל כך כל כך רוצה.

אז תהיו שם בשבילי. תחשבו עלי באותו יום ותחזיקו לי אצבעות. הייתם איתי לאורך כל השנה הזו עם כל האימונים ותמכתם ועודדתם כמו שרק אתם יודעים. אז עוד  קצת אני מבקשת כי אני כל כך צריכה.

אלו לא פרפרים שמסתובבים לי בבטן אלו פטרנודומים ענקיים.

אני משאירה אתכם קליפ קצר כדי שאם יבוא לכם תוכלו להכנס איתי לאווירה.

http://www.nasports.com/mediacenter/fordvideo/fordvideo.php