בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

זה קורה לי לעיתים רחוקות, שאני מביטה במילים והן מביטות בחזרה חיוורות, מושכות בכתפיים, פורשות בחוסר אונים ידיים קטנות. "זה כל מה שיש בכוחנו" הן אומרות, "אנחנו זה כל מה שיש לך כדי להעביר את התחושות".

כמו תמיד הכל התחיל קצת לפני שהבוקר התחיל. השמש עוד גונבת כמה שעות שינה, האגם לא פקח עוד עיניים והלילה מביט בנו צועדים כרוחות רפאים קצת בתדהמה. רוב האנשים שותקים. שקועים בעצמם. אפשר לראות להם על הפנים איך הם סופרים דקות אחרונות של לפני יום ארוך, דקות אחרונות אחרי שנה של אימונים. רוב הציוד כבר מאורגן  יום קודם בתוך המתחם , עומד שם בקרירות הבוקר ומחכה. רק שתי שקיות אנחנו סוחבים איתנו. שקיות הנחמה. אחת כחולה תחכה בקילומטר ה-130 לרכיבה והשנייה כתומה תחכה בקילומטר ה-21 לריצה. זה היה יכול להיות מרתק לעשות פעם מחקר על האוצרות שטמונים באותן שקיות. כל הדברים שאנשים חושבים שיצטרכו ברגעים הקשים. זה יכול להיות הכל. אוכל, שתייה, פנימיות, מכתבים, בובות, תמונות, אין שום הגבלה.

אני מעיפה מבט בשער השחור שהמילה "סיום" כתובה עליו. כל כך קרוב, כל כך רחוק. עולה על במה קטנה, מפשילה בגדים, הם מציירים את המספרים ואת הגיל על שוק רגל ימין. באותו היום לא יעבור אף אחד לידי מבלי שאדע את גילו. ככה זה במירוצים האלו.

ניפוח אחרון של גלגלי האופניים, בדיקה אחרונה שהכל מוכן וכשהדקות חולפות אני מגלה שהנה, כבר כל כך מוקדם בבוקר אני כבר בתחנת בכי ראשונה. הדמעות חונקות אותי. אני פונה לגדר, מעבירה לו את הציוד המיותר ומבקשת חיבוק אחד ארוך ואחרון כי אני כל כך זקוקה. לובשת את חליפת השחייה, כובע ים ומשקפת וצועדת אל החוף.

כולנו עומדים שם ומחכים. על החוף חמת חלילים. מלמעלה מסוק חג והוא נראה מאוד דרמטי על רקע ההרים המושלגים. הכרוז מבקש מכל "בתולי הברזל" כמו שאנחנו נקראים להבדיל מהאריות המנוסים, להרים את ידינו לאוויר. אנחנו מרימים ומריעים, "היום אתם תהיו אנשי ברזל" הוא צועק, ואנחנו, אנחנו כל כך מתרגשים וכל כך מקווים. כולם עומדים ושרים את ההמנון. עוד דקה, חמישים, ארבעים...... ובום גדול- התותח ירה. זהו זה. מתחילים לשחות.

היתה לי שחייה מעולה. מההתחלה הרגשתי מצויין, נלחמתי כמו לביאה במרפקים ובבעיטות, התיישרתי מצויין על המצופים. בדרך כלל ההתחלות של השחייה שלי לא מרגישות טוב. הדופק מההתרגשות, הדחיפות, הצפיפות, לוקח זמן עד שאני נכנסת לקצב וומתנקה. הפעם זה היה חלק ורגוע לי מההתחלה. בנוסף, מאחר ואת רוב האימונים האחרונים שלי העברתי במי האוקינוס המלוחים מי האגם היו לי מתוקים ונעימים. קרה לי מה שכל אחד מייחל לעצמו במירוצים. כשהיה נדמה לי שרק התחלנו לשחות הייתי כבר אחרי שני קילומטר בחצי הדרך ובסיבוב חזרה. לעולם לא אשכח איך לרגע אחד במצוף הסיבוב הלב שלי נפל כשראיתי איש בקרקעית האגם. חשבתי שאחד השחיינים שקע, רגע לפני שהוצאתי את הראש לצעוק לעזרה הבנתי שמדובר בצוללן ושהוא חלק ממערך אבטחת השחייה. הוא סימן לי ביד סימן עידוד וסימנתי לו חזרה. מצוף אחר מצוף אחר מצוף, פתאום השתקפה שוב הקרקעית ולפני שידעתי ארבעה ק"מ חלפו והסתיימה השחייה.

אחד הדברים המעולים במירוץ הזה לעומת מירוצים יותר קצרים הוא השירות של חמישה כוכבים. אני רצה החוצה מהמים מפשילה את החלק העליון של החליפה, מגיעה לשני מלאכי מתנדבים, מתיישבת על הריצפה והם מקלפים ממני את יתרת החליפה. מתנדב אחר מוסר לי את שקית ההחלפה, אני נכנסת לאוהל ההחלפה וקולטת בזווית העין בפתח בובה מתנפחת שתלויה, עם חזה שעיר ושפם. אני מחייכת לעצמי תוהה מה הבדיחה ותוך שנייה מבט חטוף מסביב מבהיר לי אותה. נכנסתי לאוהל ההחלפה של הבנים. אני רצה החוצה לאוהל הנכון. שאיפה, נעלי רכיבה, נשיפה, משקפי שמש, שאיפה קסדה, נשיפה כפפות. החוצה לאופניים, החוצה לאזור הרכיבה, קליק ברגל שמאל, קליק ברגל ימין והישבן שלי מתחבר לכסא לדרך כל כך ארוכה. אני כמעט מפספסת אבל מספיקה להעיף מבט לאחור ולראות אותו מנופף לי מהקהל שמאחורי הגדרות.

הדרך החוצה מהעיר לדרך שליד האגם מאוד מהירה. לצד האגם אני מבחינה בתחנות המים הנטושות, אלו שיתחילו לפעול רק בעוד שעות, כשנגיע לריצה. האגם מסתיים, פנייה שמאלה חדה עלייה חזקה של קילומטר מעירה את המערכות ומיד אחריה אני מתכנסת לשישים וחמישה הקילומטרים הראשונים של האגירה. רוח גבית מפיחה בי ובמחשב האופניים את האשליה שניתן יהייה לסיים את המסלול בקצב מהיר מהמתוכנן. אופטימיות. לא סתם אומרים עליה שהיא חסרת תקנה. אני אוכלת ושותה כמתוכנן, בודקת שאני לא מתאמצת מדי, הדרך נכנסת לעיר נוספת ויוצאת אותה, נכנסת לעיר שנייה וכאן כולנו יודעים, כאן מתחילה העבודה. פנייה חדה ימינה ושוב ימינה והרוח, הו הרוח מכה בפנים במלוא עוזה. העלייה המתונה שמובילה לעלייה הגדולה היא סיוט בפני עצמו. 70 ק"מ כבר מאחורי והנה זה בא. אותו מעבר הרים ראשון עליו סיפרתי לכם כבר באימונים. אותם אחד עשר קילומטר ארורים שעולים ועולים. אבל כאן נגלה לפני במלוא הדרו עוד אחד מהמיתוסים הגדולים של המירוץ הזה. הקהל הצופים והמתנדבים. אותם מאות אנשים נהדרים. הם מנמרים את העלייה הארוכה הזו ומקצרים אותה במו נוכחותם. מקצרים אותה בצעקות עידוד, בתחפושות, בפעמונים, בקריאות ובשלטים. האפקט הוא פשוט מדהים. הם נותנים כל כך הרבה כח. הם מצליחים להוציא חיוכים מפנים מתאמצות ואני לא חושבת שיש מסר יותר מרגיע למערכת העצבים והגוף שעובדת כל כך קשה מאשר שפתיים מחייכות. אז לא היתה לה ברירה לעלייה והיא פשוט נגמרה. אחר כך מתחיל הרולינג. החלק היותר בודד ברכיבה. אין הרבה אנשים. הכל מסביב שטחים עצומים של חקלאות והרים. עליות וירידות. עליות וירידות. אבל לא אכפת לי. אני כבר רואה שהרוח מאטה את הקצב אבל אני במרץ. חולפת על פני אחרים גם בירידות וגם בעליות.מחליפה בקבוקי שתייה בתחנות. המשבר שלי יחכה לי דווקא כשהשטח יתיישר בערך בקילומטר המאה ועשר. שם, שם הרוח כבר ממש מכה. לרכב עם רוח פנים זה כמו לרכב בעלייה. אני מורידה את הראש, השרירים שלי פתאום מורגשים, העייפות מרימה את ראשה והחששות מתנגנבים. אני מחפשת קולבים לתלות בהם תקווה. אחד מהקולבים הללו הוא קטע קצר יחסית (שום דבר שם לא באמת קצר)  של הלוך וחזור שבו אני יודעת שלפחות בכיוון אחד לא תהייה רוח ושבקצה הדרך הזו מחכות "שקיות הנחמה". כמו שקיוויתי הכניסה לשם אכן מביאה הקלה. הרוח פתאום שוב בגב, רואים המון רוכבים אחרים משני הצדדים, הבדידות כבר לא כל כך גדולה. אני מתקרבת לנקודת הסיבוב, המספר שלי נצעק קדימה, השקית שלי נמסרת לידי, ואני עוצרת. אבל רק לשנייה. אני מוציאה מהשקית בקבוק קפה קר. גומעת אותו בחצי שנייה משליכה הכל לצד וממשיכה. אף אחד לא יכול להגיד שאני לא מכורה לקפה שלי. חם או קר, קפה של בוקר אני צריכה.

חזרה אל הרוח, חזרה אל הבטן המתכווצת בפחד ובהתרגשות, קדימה אל מעלה ההרים הבא. פעמיים עשיתי את המעלה הזה באימונים ופעמיים הוא היה סיוט. פעמיים זה היה המקום היחיד שהביא אותי למצב בו רציתי לרדת מהאופניים ולבכות. אחרי מאה וארבעים קילומטר הרגליים פשוט לא רוצות לדווש בכאלו עליות תלולות. הוא יותר קצר מהראשון אבל יותר תלול ויותר אכזרי בגלל מקדם העייפות. אההה, אבל גם כאן המלאכים לא מאכזבים. הפעם הם לא מנמרים את העליות, הם מרצפים אותן. שורות שורות. מוחאים כפיים, צועקים, מעודדים. והם קרובים, כל כך קרובים. הרגשתי כמו בטור דה פראנס בקטע של ההרים, יש להם שם המון קהל שסוגר על הרוכבים ומשאיר להם שביל צר באמצע. כשמשיהי צעקה לי מהצד "עוד 400 מ' את בפיסגה" חשבתי שהיא צוחקת עלי. אבל אלוהים, היא צדקה.

אני ידעתי. אני ידעתי שאחרי החלק הזה אגיע לתחנת הבכי השנייה. פתאום אני רואה אותו מחכה לי בצד הדרך, אני מביטה בו ותוך כדי רכיבה אני מכסה את הפנים ובוכה. זה הקטע שבו אני קולטת שהחלק של האופניים בעצם כבר מאחורי. יש עוד 30 ק"מ של ירידות במהירויות של 70 קמ"ש ואחר כך מישור עם טיפה עליות לתוך העיר עצמה. הם חולפים לי ביעף. זה בכלל לא נחשב. ועכשיו מילולי, עכשיו מה?

יש משפט מאחד המירוצים שראיתי בטלווזיה שנתקע לי בראש כשהקריין אמר "וזה השלב שבו המרתון הופך למציאות כואבת וקשה". אוי כמה שהמשפט הזה נכון.

אני מגיעה לתחנת ההחלפה, מתנדבים לוקחים ממני את האופניים ומוסרים לי את שקית ההחלפה. אני מגלה שהגב התחתון כואב לי נורא. אני בקושי מתיישרת אחרי כל כך הרבה שעות רכיבה. אני נכנסת לאוהל, הפעם הנכון, המתנדבת שם מקסימה. מוציאה לי את נעלי הריצה פורשת את כל הציוד על הריצפה דואגת כמו אמא. "תגידי" אני אומרת לה תוך כדי שריכת הנעליים, "נראה לך שאני יכולה לרוץ עכשיו?" "בטח שאת יכולה" היא אומרת בקשיחות מפתיעה. אני מרימה אליה מבט, "את יודעת מה, את צודקת" אני עונה, יוצאת החוצה, נותנת למתנדבים למרוח עלי שליכטה של קרם הגנה ומתחילה לרוץ. התחלת הריצה היא סיוט. הרגליים לא נשמעות. לעומת מהירות האופניים שהתרגלתי אליה במשך כל כך הרבה שעות סיזיפיות הריצה נדמית עוד יותר איטית ממה שהיא ממילא. הגב מציק לי נורא והוא ימשיך להציק לי בערך שעה אל תוך הריצה. בפעם  הראשונה ביום הזה אני עוצרת לעשות פיפי. אני דווקא שמחה כי זו אינדקציה ששתיתי מספיק ושהגוף מתפקד. אני רעבה מאוד. הג'לים שהיו איתי כל הרכיבה ואמורים להמשיך ולהאכל על ידי גם בריצה מתחילים להגעיל אותי. תחנות השתייה מציעות מכל טוב, מלכודת דבש שצריך להזהר ממנה. הדרך במצבים האלו לבחילות כאבי בטן או הקאות היא מאוד קצרה. צריך להיצמד למוכר ולידוע ולא לנסות דברים חדשים. אני מחליטה בכל זאת לקחת סיכון ולרוץ על פחות ג'לים ויותר פירות. בכל תחנה אני אוכלת ענבים, ותפוזים ושופכת על עצמי מים בכמויות. בשלב מסויים אני לוקחת גם מרק עוף פושר בכוסות כדי להחזיר לגוף מלחים ולמנוע התכווצויות.

מהר מאוד אני מגלה שקצב הריצה שלי איטי. לא הפתעה גדולה. אבל יחד עם זאת אני רגועה. מאוד רגועה. סיימתי את השחייה ואת האופניים בזמן כזה שגם לו הייתי הולכת את כל ארבעים ושניים הקילומטרים הייתי מסיימת. זה מקדם הרגעה עצום. לא להיות בלחץ של קצב מסויים. המח שלי מחלק את הריצה לשלושה שלבים. העיר, האגם והחלק ההררי. בסוף החלק ההררי זה נקודת הסיבוב לאחר 21 ק"מ ומתחילים בסדר הפוך את החלקים חזרה. בחלק של העיר אני נותנת לקהל לשאת אותי. כמו באופניים הם מעודדים, וצועקים והרבה יותר קל. רגע לפני שהעיר נגמרת האיש שלי עומד שם. כל פעם שאני רואה אותו אני מתמלאת כוחות מחדש. הוא מעודד אותי וצועק לי ואני ממשיכה לכביש שליד האגם. ליד האגם הזה אין כלום. לא בתים, לא מדרכה, לא עצים. כביש חשוף. כביש חשוף שממשיך מכאן עד לנצח. אני אומרת לכם נצח מעולם לא היה כל כך מוחשי. "תרוצי, תרוצי "אני אומרת לעצמי. תגיעי לחצי הדרך ואחר כך תבדקי. ואני רצה. גם בעליות של החלק ההררי. סוף סוף אני מגיעה לנקודת החצי. נקודת השקית הכתומה. אני מתעלמת מהקפה הקר השני שבפנים ומוציאה שלוש פיסות של דפים. קוראת ובוכה. קוראת ובוכה. אבל זה גם נותן לי כח. כי יש שם מילים. מילים טובות ומילים מעודדות ומילים אוהבות שנכתבו לי ביום שלפני. אני דוחפת אותם לחולצה מאחור וממשיכה לרוץ. זה השלב שבו המח שלי מתחיל להתעסק איתי. "די, הוא אומר, "תלכי". "עשית מספיק, את תגיעי". הגוף כבר תשוש לגמרי. הוא בסך הכל רוצה לעצור קצת. " אבל" אני מתווכחת. "אני לא פצועה, אין לי כאבים נוראיים, אני יכולה עוד לרוץ. זו רק התשישות שיושבת ובוכה". המלחמה המנטלית הזו לא תעזוב אותי כל הדרך חזרה. אין לכם מושג כמה היא קשה וכמה היא מפתה. אני ממשיכה לרוץ והולכת ליד תחנות השתייה. כבר מתחיל להיות קר. השמש כבר שוקעת. גם האנשים. כל אחד סגור בתוך המאמץ שלו. לאף אחד אין אנרגיות מיותרות. אני כבר לא מסוגלת לאכול או לשתות כלום. בערך בקילומטר ה -28 אני מחליטה לקחת מהתחנות רק קולה. אני אפילו לא אוהבת קולה. אבל הסוכר הזה ממריץ קצת. אבל קולה זו התחייבות. מרגע שמתחילים חשוב להתמיד כדי למנוע נפילות. זה עוזר קצת. אני רצה לאט אבל רצה. אני נכנסת לעיר כשהחשיכה כבר מוחלטת. אני אוספת מהריצפה סרט זוהר שננטש ולובשת אותו על הזרוע. בערך שמונה קילומטר לסוף. אין ספק שהשמונה הארוכים בחיי. בשלב מסויים ליד אחת מתחנות השתייה אני עוברת אותה ופשוט ממשיכה ללכת. לא מתחילה לרוץ שוב. די, לא רוצה. זוג הורים וילד עומדים בצד ומעודדים. הילד מביט ואומר בפשטות רק מילה אחת "jog".  אני מביטה בו חזרה ואומרת לו "או קיי. רגל לפני רגל, צעד לפני צעד, אני שוב רצה. שבעה קילומטר לפני הסוף והאיש שלי שוב שם. "הנה, זה עוד מעט נגמר" הוא אומר. יותר לא אפסיק לרוץ עד לסיום כי אדע שאם אפסיק לא אוכל להתחיל שוב.

ידעתי, כל הזמן ידעתי שבסוף יש עוד לופ אחד לעשות והכנתי את עצמי נפשית. רק לא ידעתי כמה הלופ הזה אכזרי. קו הסיום מטר מימיני. אני רואה אנשים חוצים אותו אבל אני צריכה לפנות שמאלה לכיוון הנגדי. עוד קילומטר. עוד מאמץ. שתגיע כבר סוף הישורת הארורה הזו. והיא מגיעה. אני מסתובבת ועכשיו אני רצה בכיוון שאני כל כך רוצה. סוף סוף אני בקילומטר הארבעים ושתיים נקודה שתיים לריצה. לשמאלי אותו אגם ממש שבו שחיתי לפני מה שנדמה כמיליון שנה רובץ בחשכה. הקהל מתחיל להסמיך, צעקות מתחילות להשמע. הנה הקו, הנה, אני כבר רואה. "אני לא מאמינה" אני לא מאמינה" אני ממלמלת לעצמי ללא הרף. מטרים אחרונים, האורות מסנוורים אותי, ערימות של אנשים על הגדרות בצדדים, כולם שואגים ודופקים על הגדרות. במעורפל אני שומעת את השם שלי נישא, כמו שמש וגשם החיוך הענקי שלי מתערבב בדמעות בלי שום שליטה. אני לא רואה כלום אני מסונוורת. הגוף שלי מרגיש את הסרט כשהוא עובר את קו הסיום, מישהו שם עלי מדליה, מישהו מוריד לי מהרגל את צ'יפ המהירות, מישהי עוטפת אותי בשמיכה מוכספת, מישהי אוחזת אותי ביד ומלווה בוחנת אותי בעיניים טובות ועוזבת רק כשהיא מוודאת שגם לבד אני יכולה.

ואני יכולה.