בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אין לי זמן לספור את כל הדקות שהצטברו אצלי במגירה. אני אוספת אותן בשתי ידיים צוררת בתוך שקית מכניסה לתיק שנזרק על הכתף ורצה החוצה. בחוץ כבר ערב והמדרכות רטובות. אני משפריצה הצידה מים מתוך שלוליות קטנות. אני מגיעה לבית הקפה מתנשמת ומתנשפת. מחפשת בעיניים ומוצאת את ג'וני בשולחן העגול בפינה הקבועה. אני נעמדת לידו ושופכת את כל תכולת השקית על השולחן. הדקות מתפזרות, חלקן מתגלגלות אל הריצפה. הוא מביט בי במבט הזה שלו שאף פעם לא מופתע. "זה מה שיש לי" אני אומרת לו "וכולן שלך". אני מקפצת מרגל לרגל בחוסר סבלנות. הוא בינתיים סופר אותן באיטיות מסדר בערימות. שישים. עוד שישים. עוד שישים. אני מקווה שלא ישאר עודף ושיצאו לו שעות עגולות. נו זה מספיק? אני מפריעה. הפעם הוא אפילו לא מביט בי, לוקח עט ורושם משהו בכתב קטן ומוזר. "יאללה בוא", אני מושכת אותו ביד, "בחוץ גשם וריח של חורף ואוויר של טרי".  "לא", הוא אומר, "שם בחוץ זה לא אני". הוא עקשן כמו מסטיק שהודבק מתחת לשולחן אני אף פעם לא מצליחה להעביר אותו לצידי. אז אני מתחילה ללכת. "מחר באותו מקום באותה שעה" הוא קורא בשקט אחרי. כי ג'וני לא צועק. בטח לא עלי. אני מעיפה בו עוד מבט אחרון ומחייכת אליו. הדבר שהכי עומד לזכותו הוא שאיני יכולה למצות אותו. אנשים כאלו או שאינם נגמרים לי לעולם או שמחזיקים מעמד המון המון זמן.