אני מרגישה היא לאט לאט היא מתחבבת עלי. פיסת השגרה החדשה שלי. היא זוחלת לי מתחת לשמיכת העור כמו יצור פרוותי שמחפש חום. אני בכלל למדתי מזמן, שעם שברירי שיגרה צריך להתיידד. זה תמיד הרבה יותר חכם להיות ביחסים טובים עם הדברים שכאן בשביל להשאר. אז שבריר שגרת הבוקר שלי כולל את התיק הצהוב והאפור, התיק שמכושף אבל הפוך. הוא נדמה כעצום מימדים מן תיק כזה לטיולים בהרים, אבל הוא לא. בכל זאת זה התיק היחידי שמתאים בגובה שלו למזרן היוגה שלי. ועוד כוללת השיגרה את רכיבת האופניים העצלה באוויר הבוקר הקריר. קצב רכיבה שניזון ביחס הפוך לקצב העיר הממהרת לקצב העיר שהולכת לדפוק כרטיס עבודה. ואז אני מגיעה לשעה וחצי של מרחץ זיעה. אין שום ביטוי מתאים יותר ליוגה חמה. כמות הזעה שנספגת במזרון ובמגבת שמונחים על הריצפה היא לא תאמן. הוא לא קל לי האימון. לא על כל התנועות אני אמונה. הרבה שרירים קיצרתי ועכשיו אני מאריכה חזרה. אבל הוא טוב לי, הוא טוב לי עד קצות הנשמה. אחר כך בחוץ אני גומעת שוב מהאוויר הקריר. נכנסת לקפה הסמוך ולוקחת את כוס הקפה הענקית שלי. בארנק יש לי מדבקות לבנות עם פסים צבעוניים ובכל בוקר אני מקלפת אחת כדי לסתום את הפיה של הכוס. את הכוס עצמה אני שמה על האופניים במקום שמיועד לבקבוק של המים ורוכבת הביתה חזרה.
מקלפת את המדבקה, לגימה ראשונה. זהו. עכשיו היום יכול להתחיל מהתחלה.
פליק פלאק לאחור
חמש שנים חלפו מאז עזבתי את המשרד והעבודה בגלל המעבר והנסיעה. אם יש עוד דבר שלמדתי בחיים, גם די מזמן האמת, הוא שבכל מקום, לימודים, עבודה, צבא, לא חשוב כמה היית מוערך או חשוב או איש מפתח או השד יודע מה, כשעוזבים האדמה לא רועדת, התקרה לא נופלת, החיים ממשיכים ומחליפים נמצאים. אבל שם, במשרד הזה, יש משהו או מישהו שלא מרפה. מתנת הפרידה שלי מהבוס שלי היתה הדבר היחיד שהתקבל על דעתו, כרטיס טיסה חזרה. פשוטו כמשמעו. בטח שהשתמשתי, עוד בשנה הראשונה אבל רק לביקור. אחר כך הגיע עוד כרטיס שהביא אותי לעבודה. באתי, בקושי עבדתי ומצאתי עצמי חוזרת עמוסת קלסרים חזרה. הזמן חלף והוא הבין. הוא הבין שאני כמו שיגרה, כאן בשביל להשאר. לא חוזרת. אבל עדיין. בשלט רחוק. התיק הזה והתיק ההוא. מדי פעם, פעם בתקופה. והיום שוב מייל. "התיק הזה והזה, בבקשה בבקשה בבקשה." וכל מייל כזה הוא מרפד במילים שחוזרות ואומרות למה בעצם אני ומה דווקא בי ושלא תבינו לא נכון. בכל פעם כזו האגו שלי מתמתח כמו היפופוטם מפוטם ומגרגר בהנאה (ואל תגידו לי שהיפופוטמים לא מגרגרים אתם לא מכירים את האגו שלי) " וואו מישהו עוד מעריך אותי, מישהו עוד זוכר אותי, מישהו עדיין מבקש אותי חזרה". אבל יחד עם האגו המתרחב משהו בי מתכווץ. כי אני לא יודעת לסרב. כי אני יודעת שאעשה את זה בדיוק כפי שאני יודעת שזה יהיה לי מועקה. זה מחזיר אותי לעבר, מושך אותי לעולם שנגמר, מציף דילמות ישנות, ומכתים לי פיסות של שגרות מתוקות. ולא, הכסף שאני מקבלת לא שווה לי את זה. ובכל זאת אני לא אומרת לא. לפעמים אני לא יכולה שלא לתהות למה. למה אני לא אומרת פשוט לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
