היום לפני חמש שנים.
אני זוכרת שנחתתי ועמדתי ליד אגם מלא ברווזים וחיפשתי ומצאתי איפה כאן בדיוק הים והיכן ההרים. וחשבתי בכל רם ש"וואו כמה זה יפה. אבל מה לעזעזל עושים עם היופי הזה בקור קפוא שכזה?"
נזכרתי בזה אתמול כשרצתי ביער בגשם שוטף ובוץ ממלא לי את הנעליים ומשפריץ עד מעל הברכיים. הנה, זה מה שעושים.
היום לפני חמש שנים.
ואז עזבתי את העבודה והרגשתי חופשיה. גם על זה חשבתי היום בבוקר כשהיד עוד לרגע היססה מעל חוזה העבודה אבל בסוף חתמתי למטה את שמי ושלחתי חזרה. והנה שוב אני עורכת דין בשלט רחוק אבל במעורבות קרובה.
היום לפני חמש שנים. לא ידעתי למה אני באה. עד היום אני לא לגמרי בטוחה. אבל עדיין מתרגשת. למשל מהחורף שבא. מהחושך המוקדם והאורות הנדלקים, מהכפור על החלונות והשלג על ההרים, מהכוסות האדומות ומהחגים של אחרים.
היום לפני חמש שנים ועדיין לא מלאה מכסת הגעגועים.
בשיפולי הבטן התחתונה אני תמיד בודקת אם אני עדיין בנסיעה, אם הגעתי לתחנה, או שמא הגיע הזמן לחזור חזרה. והיא אומרת לי שלא. עדיין לא. הנוף עוד מתחלף לי בחלונות, עוד יש קסם בשמות התחנות גם אם חלקן כבר היטב מוכרות.
כמו מיטה חמה ביום חורף קר. עוד קצת. רגע. רק עוד כמה חלומות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
