בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

חזרתי. אני מפשפשת בצרור המפתחות. אלו של דלת הבית, אלו של הבלוג אלו של ליבו. אני מתעוררת וישנה בשעות משונות והשינות הן טרופות. אני מתעוררת ולא זוכרת אם אני שם או בשם השני או אולי בשם כאן. עשרים ושלושה ימים בסך הכל, שתי ארצות קטנות אבל האורנטציה שלי קלה לבלבול.

אני חושבת שהקטע הכי הזוי היה כשישבתי לבד ליד צומת המוביל עם הרכב התקוע. שלושה ערבים מלאי חיוכים הציעו עזרה. דחפנו ודירדרנו והקפצנו וכיבלנו וכלום לא עזר. אז אמרתי תודה, הוצאתי שוקולד מהתיק שבכלל היה מיועד למתנה, קראתי ספר וחיכיתי לגרר. דקה לפני הגרריסט הגיע גם ג'יפ נוצץ וענק. שחר וענבר התייצבו אחרי שהתקשרתי אליהן ואמרתי שאני לא בטוחה כמה זמן יקח בטרמפים מהמוביל לקריות. עמדנו שם בזמן שהוא מעמיס את האוטו וקשקשנו כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. אז מה אם בערך שבע שנים לא דיברנו ובכלל לא נפגשנו. עוד הרבה לפני שעזבתי. הנה, צומת המוביל, רכב תקוע, גרר שהגיע עם משאית כאילו שנתקעתי עם טנק, שיחת בנות וערבים מחייכים. עניינים כרגיל. רק במקום נערות עומדות שם נשים.

אני לא טיפוס קולינארי במיוחד. אני לא יודעת לתרגם אוכל לאושר. או לפחות לא חשבתי שאני יודעת. אבל מסתבר שטעיתי. המון אושרים קטנים מצאו דרכם אלי. הם התחבאו בתוך חומוס וכדורי פלאפל בירושלים, הם נמרחו עלי מתוך קרמבו על ספספל בשדרות רוטשילד, הם קפצו עלי בפיתה עם מלפפונים חמוצים בשוק הכרמל, צצו מתוך גבינות מלוחות בנמל, עלו מאדי התה על מדורה במצדה והסתתרו אפילו בתוך בורקסים עם גבינה. מעולם לא חוויתי כל כך מקרוב על קיבתי את האימרה שהאושר נמצא מעבר לכל פינה.

ולא רק האוכל. באמת שלא. גם החול של הים בכפות הרגליים ובין האצבעות. לשחק בדרום תל אביב בלגו חניה של מכוניות, החום של מדבר יהודה, לרוץ בשדות יחד עם קבוצת ריצה, מוספי סופהשבוע, ובתוך העיר שוטטויות רגליות. כל כך כל כך נהניתי מכל הדברים האלו ועוד.

אבל מעל הכל -החברים. לגלות שהם עוד שם. כולם. הם היו המדורה הכי חמה והכי ענקית, הכי מרגשת והכי אמיתית. כי אני, כפי שכבר כתבתי אלפי פעמים, אני לא משהו באנשים ואנושיות. מאוד קל להתייאש ממני, להעלב ממני, להתרחק ממני לזרוק אותי. ובצדק. קל עד בלתי נסבל. אבל הם היו שם. דואגים וחמים ובאים ומחבקים ונותנים מעל ומעבר לכל מה שציפיתי בלי שום כעס ובלי שום תנאים. אני מודה ומתוודה שזה מילא אותי בהתרגשות ובהכרת תודה. גרם לי לחשוב על איך זכיתי ועל כך שעלי להפסיק ולצעוד בדרך נלוזה. הם עשו לי טוב. המון טוב.

ועכשיו אני כאן. חולה, אבל בבית. הכי כיף זה לנסוע כשכיף גם לחזור.