אנחנו נדחסים אצלה אל תוך דירת המרתף. שני חדרים קטנים ומטבחון. טרי, סקוט א, סקוט ב', "היא", פי.ג'י ואני. ואין שם בכלל ארונות. רק שולחנות עם ערימות עצומות של בגדים, בת אחת שלא נמצאת ושלושה כלבים. סקוט א' מגלגל ג'וינטים, סקוט ב' לא מפסיק להוציא עוד ועוד בירות. האוכל נפרש מתוך קופסאות. אני נצמדת לבקבוק היין האדום שכבר חצי שתוי וסחבתי איתי מהפאב בתוך התיק. כאילו שאם אצמד רק אליו אהייה בטוחה. "בואי" אומרת טרי ולוקחת את המפתחות ביד הטובה, לא זו עם האצבע השבורה. "בואי אקח אותך לסיור".
אנחנו עולות אל הבית הגדול שלמעלה, מעל המרתף. אין שם חשמל ויש מדרגות תלולות. הבית חשוף לגמרי, ריצפה ועיתונים צהובים משנות הארבעים שנדחסו אי אז לבידוד בתוך הקירות. היא נותנת לי יד ומושכת אותי מעלה מעלה עד עליית הגג אליה אנו נכנסות כפופות. מכוונת אותי שאעמוד כשראשי אל מתחת חלון אלכסוני שקבוע בתקרה, "עכשיו! עכשיו! את מוכנה?" היא פותחת את החלון בתנופה ואני מזדקפת, כל העיר מולי נפרשת. ההרים המושלגים, אור הירח, הים, האורות, הבתים. נשימתי נעתקת והיא גאה כאילו ציירה את הנוף בעצמה. אחר כך היא גוררת אותי אל "הספריה". "את יכולה לדמיין?" היא שואלת, "ספרים מסביב מריצפה עד תיקרה?" ואני דווקא יכולה. אני גם מדמיינת את הכורסא מול הקיר שכולו חלון אחד ענק בואכה לשמש. "תראי", היא מראה לי כתם על השטיח, "כאן שפכתי יין בכוונה כשישבתי על הריצפה והבנתי שהבית הזה כולו שלי." "בום" היא מדגימה לי עם היד בדיוק איך שפכה. "אבל לא רק זה, לא רק זה הבית בשבילי, בואי, בואי איתי החוצה ותראי".
אנחנו יוצאות וצועדות. חשיכה וכפור ברחובות. אני פוסעת לידה עם כוס יין ביד והיא עם הוויסקי שלה. גור הכלבים רץ לפנינו מסתבך לי ברגליים מדי כמה צעדים. "הנה זה כאן" היא לוחשת, "אל תדאגי, זה ריק, בואי", אנחנו עולות והמדרגות חורקות. "תרגישי תרגישי", היא אומרת "נכון שזו המרפסת שלי ? הם לא רוצים למכור לי אבל אני יודעת שזה שלי, אני אמצא את הדרך". אנחנו גונבות לרגע את הדואר ומציצות באור הפנס החלש. אחר כך מחזירות למקום, משתהות עוד קצת על המרפסת ואז צועדות חזרה. שלוש פעמים בדרך היא מפזרת את כל המפתחות בטעות ומוצאת אותם מייד בתוך החשיכה.
שוב במרתף. את הג'וינטים הם מקפידים לעשן למעלה, מול החלון עם הנוף. סקוט ב' נעלם וחוזר עם דוגמאות ופרוספקטים וחתיכות של מרצפות. הוא משפץ את הדירה שלו בעיר התחתית ובא לחפש בין שיכורים ומסטולים עצות עיצוביות. כולנו מביטים בו בעיניים בוהות ומלמלמלים ש"כן, בטח זה יפה" בערך על כל סגנון סותר שהוא מציג.
ואז זה כבר נהייה לי הזוי מדי. הראש שלי מסתובב מדי. אז אני הולכת. מביטה לרגע על האוטו שלי ומוותרת. משאירה אותו שם וצועדת. גם זה לא לגמרי ישר.
בחמש וחצי בבוקר למחרת אני פורעת את שובר החטאים. עם תיק גדול עם הציוד על הגב רוכבת על האופניים לאסוף חזרה את האוטו בקור אימים. בדרך לאימון השחייה. ההלם של הכפור מסלק אדים אחרונים. רק האוטו שמצאתי באותו מקום שהושאר מהווה ראיה שלא היתה זו הזייה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
