הרגשתי שבריר של אחריות כשנעצרתי במעבר החציה. היא הביטה בי וגם היא נעצרה, כאילו שהלכתי עם ילדה קטנה שסומכת על מה שאני עושה. בעצם, היתה לנו זכות קדימה אבל ראיתי זוג רוכבי אופניים ואני תמיד נותנת להם קודם. אחר כך חצינו ונעצרנו שוב ברמזור בצומת השנייה. היא אמרה שנכנסה לחנות "הכל בדולר" לשאול אם הגיעו כבר גרביונים. "זה השבוע השני שאין להם" היא אומרת. הבטתי בה ואיך האודם הצעקני מכתים לה את השיניים. אני לא לגמרי מבינה באודמים אבל תמיד נראה לי שהוא מכתים רק לאנשים בתחתית של החיים. "למה בכלל צריך לקנות גרביונים יקרים" היא אומרת, ומביטה בי בתקווה. "נכון" הסכמתי איתה, ולא מתוך נימוס אלא בהזדהות מלאה. "הרי ממילא בסופו של יום הם יהיו תחנת אוקספורד של רכבות ההלבשה התחתונה". המשכנו לצעוד במורד הרחוב. "את יודעת" היא המשיכה, "בדרך כלל אני עושה את הדרך באוטובוס, אבל חיכיתי חיכיתי והוא לא בא. רק כשהתחלתי כבר ללכת, עברו שלושה". "כן" אמרתי, "זה בדיוק המרווח, בין הביצוע לנקודת ההחלטה. שבו מרפי אוהב להתרווח ולגחך מהספסל האחורי בפרצוף של מריה הקדושה. לא נורא", הסכמנו, הליכה זה בריא.
"טוב, זה ממילא לא נורא רחוק , לא הביתה אני הולכת אלא למקום אחר שאני צריכה להיות בו,אני חושבת שעדיין אגיע בזמן". שמחתי שיש לה מקום ללכת אליו, שמחתי שהיא לא מגלה לי יותר מדי פרטים ושומרת קצת לעצמה ועל עצמה. "פנים מפורכסות" היו אומרים עליה לו היתה דמות מהכתובים. קצת הצטערתי כשהגענו לפנייה ונפרדנו בברכה. עד הרגע האחרון גם לא ידעתי לומר אם השער הוא שלה או שהיתה זו פאה. התחשק לי להקפיא את חיי שם על המדרכה ולהמשיך לצעוד איתה לאותו מקום אליו היא הלכה. לעיתים בא לי לנזול לתוך חיים של אחרים. לעיתים אני חיה יותר מדי בתוך ספרים.
אתמול ניקיתי את האורוות. יצאתי לפנות ערב לאימון אופניים לסיים את כל מכסת האינטרוולים של העליות. אחר כך בלילה סיימתי את כל התצהירים ושלחתי חזרה. כשהשעון סימן חצות עמדתי במכנסי פיג'מת פסים מתחת לפנס המואר בסימטה החשוכה. הדלקתי סיגריה ולחשתי לעצמי בלב, שהנה, הכל נקי ועברה לה עוד שנה. מזל טוב לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
