לעיתים הייתי רוצה שהשתיקה שלי תהייה עגולה ומלאת משמעות. שתיקה הריונית כזו שחותרת לבשלות. כמו כדור קוצים או כדור אבק או כדור של שלג, אוספת עוד ועוד מילים שנדבקות אליה ומסתפחות אליה עם כל גלגול שתיקה נוסף. ואז כשהכדור הזה כבר יתפוצץ ממשמעות יבוא המפץ הגדול. כמו רעש עמום שמתחיל עמוק מבפנים ומתגלגל החוצה כרעמים איומים, כמו שבירת מסה ענקית של מים על סלעים. הכל יתנפץ למליוני רסיסים. המילים יזרמו מתוכי כמו לבה בוערת, רותחת, חורכת, שורפת, כזו שאי אפשר לעצור, כזו שאין אחריה ולא כלום. רק אדמה שחורה של בזלת.
;
אבל זה לא המצב. השתיקה שלי רזה ועקרה. סתם כזו, רגילה. אין לה משמעות בבטנה, אין לה ורידי תהליכים ברגליים, אין לה הבעה של ציפיה בפנים או לק אדום בצפורניים. לא הייתם מסובבים אחריה את הראש ברחוב. יש עוד אלף כמוה שתיקות.
בבוקר היום אני יושבת בין החלונות ועובדת. אני מצטטת אל דף המחשב הלבן מטאפורות של שופטים, כמו;שעושים בכאלו;מסמכים; אני מעתיקה לשופטת מדבריו של השופט זוסמן את אחד הציטוטים היותר ידועים שלו "שהפרצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או בר מינן"
ואז פתאום המילים ממשיכות לי ואני כותבת לה לשופטת שבאותה הרוח הפרוצדורה אינה מערוך לרדד בו את התביעה עד אשר היא תישחק תידקק ותיקרע, שיש לדעת להבחין מתי התערובת מוכנה לאפייה, שאל לבית המשפט לתת ידו להחמצה רק בשם האמצעי;תוך זניחת המטרה, ואז אני עוצרת ומוחקת ומחייכת. כי זה לא זה כבר לא משפטי מה שאני כותבת, אלו טפטופי מילים שזולגים ממני כמו מברז ישן ודולף. טיף טף. המילים שלי, מילים מוכרות.
אף אחד לא סיפר לי שלמילים יש עונות. אבל אולי פתאום, היום, דווקא מתוך העבודה, ראיתי ניצנים של אביב. כתמים קטנטנים, אבקנים של פריחה. ואולי זו רק אשליה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
