בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

וויליאם הזמין את ג'וני ואותי לטקס הענקת התואר שלו באונבסיטה.

אז הלכתי לארון הבגדים הנידחים מצויידת בחכה. דגתי חצאית שחורה וגם חולצה. נעלתי סנדליים פתוחות שחורות על עקבים שנדמה לי שקניתי לפני תשע מאות ועשרים שנה.

לפני שיצאתי הבטתי במראה ובואו אשתף אתכם בכנות במה שאני רואה. החצאית יושבת בסדר גמור ומגיעה קצת מעל הברך אבל למטה משם, מתחילה הבעיה. הרגליים, שם למטה בשוקיים, אי אפשר להתחמק מהעובדה שצימחו במהלך השנים שרירי אופניים וריצה. תעלו את אותם השוקיים על עקבים והשרירים רק עוד יותר בולטים. תוסיפו על זה את הקעקוע של איש הברזל על הקרסול ומתקבל מראה בלתי אלגנטי בעליל בלשון המעטה, ואם אהיה לגמרי כנה, די גובל בזוועה. לא מתלבשים עלי כאלו דברים וזה בתרתי משמע. אבל כבר היה מאוחר מדי להחליף וגם חששתי שמכנסיים לא נכנסים להגדרה הפורמאלית אז פשוט החלטתי ללכת ככה פלוס החלטה לא להרגיש עם זה רע כדי שזה לא יראה עוד יותר גרוע ממה שזה ממילא.

כנראה שבגדים פורמאליים זה הצד החלש לא רק שלי, כי כשעלינו במדרגות למקום בו התרחש הארוע הייתי צריכה לקלף מהחולצה של ג'וני מאחור את המדבקה של היצרן והמידה מה שמראה שגם הוא עשה חראקות של הרגע האחרון כדי להתאים למאורע.

כשכנסנו לאולם התבלבלו לי כל היוצרות והייתי בטוחה שנכנסתי היישר לעלילה של הארי פוטר אל הכנס השנתי של הקוסמים והמכשפות. בחיים שלי לא ראיתי כאלו גלימות צבעוניות ומפוארות כמו שלבשו צוות המרצים  והדיקאן. הכל בצבעים של זהב וכחול ואדום וצהוב וכובעים משונים ואדומים גם. אצלי זה לא היה ככה. אצלי זה היה עדר של לובשי גלימות שחורות כמו "אוכלי המוות" אם נשאר לרגע עם הארי והאגדות (די מתאים למקצוע אם חושבים על זה). המראה שם היה הרבה יותר מרהיב.

אחר כך עלו מסיימי התואר אחד אחרי השני אל הבמה. התרגשתי והבטתי בהם בעיניים מצועפות דרך מצלמה בעוד ג'וני לידי רועד בעצבנות מתערובת של שעמום וחיכיון לסיגריה הבאה. בעיני זה טקס די מרגש . הסטודנטים האלו הם כמו ערימה של ידע כתוב בפתקים מקופלים, עדיין לא יודעים איזה צורה יקבלו באומנות האוריגמי של החיים.

כל אחר הצהריים הזה עשה לי חשק לכמה דברים. האחד הוא להמבורגר (לא הצלחנו למצוא את הכיבודים, אז הלכתי עם ג'וני להשלים חוסרים), השני הוא להשמיד בסיכול ממוקד לעולמים את הצירוף של חצאית ועקבים והשלישי הוא לחזור ולחבוש את כסא הלימודים (אל תתקנו אותי, באמת שאין בשום אוניברסיטה ספסלים).

מאחר ועוד תואר במשפטים יהייה לי שימושי עוד פחות מסנדלי עקבים אולי זה הזמן לברר על חוגי המשך באמנות המקראמה לזקנים:)