בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

לפני כמה שבועות, (ואולי כבר חודשים?) קראתי בעיתון על הזוג האמריקאי ההוא, בראון נדמה לי שמם, שעשו מרתון סקס במשך מאה ואחד ימים. האמת, אני לא מבינה את הקטע. זה נשמע לי שוחק ולא חיוני אבל אני האחרונה שיכולה לבקר או לשפוט מרתונים משונים של אנשים אחרים. אבל לא בענייני סקס באתי לעסוק, כי אצלי אלו רק מאגרי המילים שהתייבשו. אני לא כותבת. לא לבלוג, לא למחברת, לא למגירה ולא לתקרה. לא כותבת, נקודה. וכן, אני יודעת. ככה זה לפעמים, ומוזה לא מאלצים. לפעמים צריך פשוט להשלים עם זה שדברים נגמרים. אבל פתאום חשבתי על זה שגם למשל הנשמות, שמחזירות גוף לחיים, יש לבצע לעיתים בלחץ פיסי מתון ובתנאים לא טבעיים. זה היה הקטע שבו נזכרתי בזוג בראון, ומה שטוב לסקס יכול לעבוד גם עם מילים. אי לכך החלטתי ביני לבין עצמי על פרויטק "שוק הכרמילים". אני מתחילה בקטן, לא במאה ואחד ימים אלא בסך הכל בשלושים

במשך שלושים יום מהיום, יום אחר יום, ללא הפסקה, ללא הבדלה, ללא חג מועד או חריגה, ייכתב כאן פוסט. על כל המשתמע מכך בקשר ליחס בין כמות לאיכות, .לרדידות נושאים, לבריחת קוראים, לנפילות טילים, לריחות רעים, לניצול עובדים, טוב נו, נסחפתי קצת. כולה מילים

זהו. זה הדיל שלי עם עצמי ואתם תהיו או לא תהיו לי לעדים. בתום שלושים יום אולי אהיה חכמה יותר אם להיות או לחדול. לפחות אדע שניסיתי. כמעט את הכל.