לפני מספר ימים בפתאומיות וללא הודעה מוקדמת, לפחות לגבי, הקיץ החליט ללכת. לא היתה לו אפילו את ההגינוות לחכות שאוגוסט יפח רשמית את נשמתו. וכשהקיץ
עוזב כאן, זה לא בסגנון ה"תכף אשוב". או בסגנון, "הלכתי אבל השארתי אחרי סימנים למזכרת". הוא עוזב כמו סוכן מוסד שהועבר לארץ אחרת. בתיק גב קטן הוא אורז הכל. את הטמפרטורות, את האור, את הימים הארוכים ונעלם כאילו לא היה מעולם. אני מדמיינת אותו בדרכון מזוייף של סתיו עובר את הגבול ובורח מכאן. ואני נותרתי קצת המומה ולא מוכנה. בתוך המעיל שלי, בין האפור לגשמים, כשריח המדורה מחמישה ימים קיציים באוהל עדיין באפי, ברגשות מעורבים אני מוחה את אפי
אני יכולה ללכת מסביב ולומר שהחורף הקודם לא היה נחמד אלי, אבל האמת היא שבטח זו אני שלא הייתי נחמדה עם עצמי. החורף הקודם עבר עלי באנרגיות נמוכות מאוד. שעות העבודה המאוחרות שמסתיימות רשמית בחצות, השיטוטים והארוחות הליליות עם ג'וני, הסיגריות שהתגנבו בפיחות זוחל, הולך ורץ חזרה אל תוך חיי, כל אלו משכו אותי קצת למטה. היו לי בקרים קשים, כאלו שבהם אין לי כוחות לכלום. כשהתחלתי בנוסף לעבוד גם מהבית זה רק הוסיף לי לקשיים והכניס אותי למערבולת של איך בכלל מחלקים את הזמנים. אלו היו האימונים והריצות שהחזיקו אותי ערנית ושמרו על ספירה תקינה של כדוריות שפיות בדם. אני משערת שאם המשכתי לעבוד, אם עשיתי את המירוץ שעשיתי לפני תחילת הקיץ ואפילו טוב, העניינים לא היו יגעים כפי שנדמה לי שהיו, או שהכל יחסי. אבל זה לא משנה את העובדה שבחורף הקודם זו לא הייתי אני ולא היה לי טוב עם זה. אז כבר ארבעה חודשים שהפסקתי (שוב) לעשן. הפסקתי ללכת לאכול ארוחות אחרי חצות. אני ישנה הרבה יותר וגם יותר שעות בלילות. האנרגיות שלי מצויינות
בד בבד עם זה שאני מתקררת אני מבטיחה לעצמי שהפעם, זה יהיה אחרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
