בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

היה יום אחד לפני מספר שבועות בו עמדתי אל מול המראה, מתחתי ידיים למעלה, כנראה שפשטתי חולצה. פתאום נתקע לי המבט ונעצרה לי הנשימה. מתוך כלוב הצלעות הציצה לה בליטה. הרפתי את הנשימה והיא נעלמה. שאפתי -היא חזרה . לא אוהבת כאלו מציאות. הן מפחידות אותי. לא מכירה אותה את הבליטה, לא יודעת מי היא ומהיכן באה, רציתי שתקח את הדברים שלה ותסתלק מכאן. פחדתי אפילו לגעת בה. לא רציתי לדעת אם היא קשה או רכה למגע. אז עשיתי את מה שצריך לעשות בכאלו מקרים שזה לא להביט במראה או בעצמי במשך מספר ימים. מה שלא רואים המח מוחק ואם מתמידים הדברים נעלמים.

אחרי כמה ימים אזרתי אומץ ובדקתי שוב. ה"דבר" הזה עדיין היה שם. השיטה כשלה. לא נותרה לי ברירה. קבעתי תור לרופא. נכנסתי אליו לחדר והתפרסתי על שלושה כסאות. אחד לי, אחד לחיל ואחד לרעדה. כשסוף סוף הוא הופיע, הרמתי חולצה, מתחתי ידיים וחיכיתי בבעתה.

ואז הוא אמר לי לשבת והוציא עט ונייר. לזכותו ייאמר שהוא צחק עלי רק במבט העיניים שלו ושהוא לא צייר לי כבשה. הוא שרטט את בית החזה והכיר לי את ה"סטרנום" שלי, חבר פרלמנט לגיטימי בעצמות בית החזה. "אבל, אבל לא ראיתי אותו עד היום" מלמלתי להגנתי בבושה. הוא שאל אם במקרה אבד לי לאחרונה משקל. מייד רציתי להצטדק ולספר לו שאני רצה המון ואוכלת נכון ושככה זה טוב לי יותר, אבל החלטתי שזה לא מעניין ולכן רק עניתי בשקט שכן. "אז זהו", הוא אמר, "זו כנראה הסיבה שראית אותה לראשונה".

רווח לי המון המון כמובן. וגם שלא יהיו אי הבנות. עוד לא נולדה האישה שתאבד משקל ותתלונן על זה ואין לי שום כוונה להיות הראשונה. אבל יש דברים מוזרים בלחזור למשקל בו הייתי אולי בגיל עשרים. בעיקר כי אני כבר מזמן לא בת עשרים והדברים הם שונים. אני מוכנה להשבע שהעצם הזו למשל, אף פעם לא היתה. חוץ מזה שאני תמיד פוחדת לאבד שרירים. גידלתי אותם בהרבה אהבה והתמדה ואני לא מוכנה לאבד אותם. הם יקרים לליבי ומשקלם נמדד בזהב תרתי משמע. לכן אני משתדלת להיות מאוד זהירה בכל הניווט הזה שבין אוכל לבין ספורט אינטנסיבי. ככל שאני מעמיקה בנושא הזה  חקר הוא מרתק אותי נורא. טרם מצאתי את דרך המלך אבל אני איכשהו חושבת שאני בדרך הנכונה. אם אפשר, רק בלי בליטות יותר בבקשה.

סביר מאוד להניח שבלשלשת הפוסטים הצפויה כל מה שקשור לספורט ולתזונה- לא היתה זו המילה האחרונה. אויש איך שאני יכולה היות טרחנית בנושאים האלו. כן, זו היתה אזהרה.