בבוקר רצתי ריצה ארוכה. שלושים ושניים קילומטר ארוכה.
עכשיו חזרתי משבע שעות עבודה.
בין לבין לא הספקתי אפילו לאכול ארוחה חמה. רק ארוחות קרות. זה לא פחות מזין, זה רק פחות נחמד לנשמה.
אני יודעת שההתנהלות הזו שלי אינה חדשה, אבל היושן שלה לא הופך אותי לפחות עייפה.
אני כל כך עייפה שאני חושבת שבפעם הראשונה בתולדותי בבלוגיה אני כותבת היישר אל תוך מסך העריכה.
כל מה שאני צריכה הוא להרים את הטוסיק שלי מהכורסא הכחולה ולצעוד לעבר המיטה.
עניין של מטרים ספורים ובכל זאת אני עשוייה להיתקע עם זה שעה כאילו שעלי לחצות תהום פעורה.
ורק עוד רציתי לומר רגע לפני שהיום הזה נגמר, שאני יודעת שהפרויקט הזה שלי הוא גם קצת עבודה בשבילכם כי לפעמים להגיב בקצב של כל יום זה לא קל. אז רק שתדעו שאני מאוד מעריכה, ושזה גם בסדר להיות שותקים כי אני יודעת שאתם כאן. אני כבר מריחה אתכם גם כשאתם בדממה. אתם נעימים לי.
אני מבטיחה גם לענות. אני תמיד עונה.
אבל בבוקר כי
אני כל כך
עייפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
