בקיץ חלק גדול מהזמן הייתי בברכה או בים או באגמים. לפעמים הייתי נשארת אחרי השחייה להביט בחבורות של הילדים. אלו שקצת יותר גדולים, אלו שמגיעים עם הכיתה או הקייטנה או החברים. הדינמיקות שלהם, ההתנהגות שלהם, יכולה לרתק אותי במשך שעות. למיין את כל הטיפוסים, את כל אותן הדמויות שאנחנו מכירים מהחיים שלנו הצעירים. היפים, המצחיקים, הביישנים, החנונים, הספורטאים, החכמים הצעקנים והשקטים. אולי משם התחילה אצלי המועקה ואיזשהו סוג של חוסר תקווה בכל הנושא שקשור לתרבות אכילה.
פעם, כשאני הייתי קטנה, היה בכל כיתה בערך ילד אחד אם בכלל שמלא את תפקיד "השמן" או ה"שמנה" של הכיתה. היה תמיד אחד או אחת שלבדם היו צריכים לשאת את כל המשא כולל כל מה שתפקיד האופי הזה טומן בחובו. הדרך להתמודד ולמצוא את מקומך בחברה, האם להשאר דחוי או להפוך לילד המצחיק של הכיתה, לקבל את ליטרת האכזריות של הילדים ולהיות זה שיש לו תמיד את הסנדוויצ'ים הכי טעימים.
אם מנסים למצוא בכח טוב בכל רע, אז אפשר להגיד שהיום הם כבר לא מיעוט. אולי הם לא פחות נרדפים אבל הם בהחלט רבים. לפחות כאן, באמריקה שבה הגדול גדול יותר, חברתית- הם כבר לא לבד. שכבות השומן לא יקשו עליהם למצוא חברים. הם לא יהיו לבד בצד בשיעורי ההתעמלות, הם לא יהיו דחויים כי לפעמים המספרים מדברים ובכל חבורה כזו יש הרבה הרבה יותר מאחד או אחת כאלו. האמת היא, שברגע שפתחתי את העיניים והייתי מודעת לזה, אפילו נבהלתי מהמספרים.
מה שגם מבליט כאן את האנומאליה ואת האשם של התרבות האוכל המערבית, הוא הכמות הגדולה של האסייתים שיש כאן. המון יפנים וסינים. אומות רזות, תרבות אכילה של אורז וירקות. אנשים קטנים. לא עוד. לא דור הילדים. ההורים נשארים קטנים והילדים הופכים לגרסת מראת תעתועים של ההורים. כמו המראות המשונות האלו בלונה פארק.
מה שמציק לי ומעיק לי במצב הזה, מה שמכניס את אלמנט היאוש, הוא כשאני מנסה לחשוב בעצם מה הפיתרון. אני כהורה בעולם אידיאלי, הייתי רוצה לגדל ילדים כשאוכל הוא בכלל לא אישיו. כמו שאנחנו גדלנו. אוכל הוא משהו שיש בבית. אוכלים כשרעבים מפסיקים כששבעים. בעולם אידיאלי בעיני ההורים נשארים קשובים למנגנוני השובע והרעב של הילדים. מכבדים את רצונם לאכול או לא לאכול. סומכים על זה שהם מאוזנים. על ההורים לדאוג לספק את התשתית קרי הארוחות והאוכל והשאר ימשיך לבדו.
אבל היום לדעתי, איבדנו את היכולת ואת החופש אפילו להתקרב למודל כזה. זה כבר לא אפשרי. הצע האוכל, הרכב האוכל, המוצרים, השפע, הזמינות, הצבעים, ההקשרים, הם הצפה וגירוי יתר שמכסה וסותם את כל המנגנונים הטבעיים גם אצל הפיקח שבילדים. לא ניתן יותר לצפות מילד שנעזוב אותו לנפשו ולא נעשה סיפור מאוכל והוא יאכל את הכמויות והדברים הנכונים.
היום בשביל להשאר בריאים ומאוזנים צריך להיות בשוליים. בשוליים של הסופר (הירקות הבשר והלחם בשוליים, ככל שמעמיקים למרכז זה המאכלים המעובדים), בשוליים של החברה, (אה כן, אלו הקרציות של החיטה והירוקים) והכי גרוע מבחינת ילדים, בשוליים של מה "שכולם" עושים.
היום צריך להפוך את האכילה לדבר שעטוף בהסברים, לפירוק של מרכיבים, לאיזונים עדינים, לאישיו. בדיוק כמו שבעולם האידאלי לא צריכים. זה לא פלא שלרוב האנשים אין את הכוחות להתמודד עם זה על בסיס יומיומי. זה ממש קרוב לגבול הבלתי אפשרי וזה מה שכל כך עצוב בעיני.
עצוב לי גם לראות את אותם הילדים. כי אפילו שהם רבים, בפנים הם יחידים. אף פעם לא ראיתי כזו כמות של ילדים שנכנסים למים ומשאירים עליהם את החולצה. גם בנות וגם בנים. שפת הגוף שלהם מתכנסת פנימה. כל הזמן מותחים את החולצה ומכסים. יוצאים מהמים וישר מתעטפים. הם סוחבים על עצמם משא כל כך כבד לגילם והם כל כך לא אשמים. אפשר כמעט לראות להם בעיניים איך המודעות המוקדמת והכפוייה הזו לגופם מבגרת אותם בכמה שנים. ילדים קטנים בשפת גוף של בני נוער מתבגרים.
בעיות לא מייאשות אותי. חוסר פיתרון מייאש אותי. הדרך לחזור מהיכן שאנחנו נמצאים נראית כל כך סיזיפית, כל ארוכה, כל כך קשה. נראה שבדרך המון ילדים עוד ישלמו את המחיר. ילדים רכים, תרתי משמע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
