אני שמה לב שכבר באופן קבוע תמיד בסוף השבוע, כמו עין שנשמטת ממסרגה יש לי חור באריגה. חסר לי פוסט. טוב, זו לא חכמה, זה כבר ידוע שבסוף השבוע אני אישה במרוצה, אישה במנוסה, אישה טרופה אשה טרוטה ואשה מרוטה.
היום בין כלום להכל, פתאום ראיתי אותו מהחלון שוכב בגינה בתוך ריבוע של שמש עם עיתון על שמיכה. יצאתי אליו, נשכבתי לידו, נדבקתי לגבו וביקשתי שיעיר אותי עשר דקות אחר כך. ונרדמתי. שינה עמוקה. שינה של צבא. רק בצבא ישנים כל כך עמוק כל כך מהר.
אחר כך בלי שום קשר לכלום, כבר בעבודה, חשבתי על זה שאני לוקה בתסמונת "שמעוני" קרי- "התחלתי ולכן אסיים". אני לא מסוגלת להניח ספר שהתחלתי אפילו אם אני יודעת שהוא רע. וכך אני מוצאת עצמי קוראת ספר שמכיל כבאים אמיצים שצונחים עם מצנחים, בחורה יפהפיה שתקועה בין שני חתיכים, נערה במצוקה והכל בערבוביה. אני יודעת לצפות את כל המהלכים, לא כי אני חכמה, כולם היו מסוגלים. הקלישאות מתנפנפות בשורה כמו כביסה צבעונית ביום קיץ בגינה. אני משכנעת את עצמי שמכל דבר אפשר ללמוד משהו, וממשיכה. לעיתים יש בי עקשנות בלתי הגיונית. דרך אגב, גם הרוח שנושבת עכשיו בחוץ היא בלתי הגיונית. גם הקישורים שלי והתחבירים שלי והמילים שלי מתחילים להתרחק מההגיון מבלי להעיף מבט נוסף לעברו.
מוטב שאשתוק. מחר גם יום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
