בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

סטלה. בת 21. ארץ מוצא- אינדונזיה. אמה נפטרה כשהיתה בת 14. אבא- חלה בסרטן והבריא. לומדת תואר ראשון בתזונה. כל הקיץ עבדה בשתי עבודות, למדה, חיפשה התמחות ובכתה. היתה מתקשרת לאבא ואומרת לו שהיא רוצה הביתה. לעזוב את הלימודים ולחזור. היה לה קיץ קשה נורא. אלו לא הלימודים, זו לא העבודה, זו הבדידות שגומרת אותה.

וויליאם בן 25. ארץ מוצא- אינדונזיה. עכשיו הוא בסינגפור אחרי שהוציא את הנשמה לחסוך לכרטיס ליסוע לפגוש את החברה שלו. הם חברים כבר ארבע שנים. הכירו דרך האינטרנט ומאז מנהלים יחסים בשלט רחוק. נפגשו אולי שלוש פעמים. הוא כבר סיים את התואר במטמתיקה ומחשבים. אני זוכרת איך סיפר לי שבא כי ההורים שלחו אותו. לא כי הוא רצה.  איך בשנה הראשונה תפקד כמו אוטומט. לא היה לו מושג מה נעשה איתו. הוא היה אז  והוא עדיין כאן לבד. עכשיו הוא אמור למצוא עבודה של גדולים גם כי זה מה שמצפים וגם כי רק ככה יקבל אישור להשאר כאן. ואין לו מושג מה הוא רוצה מעצמו ואיך הוא מחבר את הפאזל הזה של החברה, החיים שלו, ההורים שלו והעבודה.

מינדי. בת 26. ארץ מוצא- הודו. מינדי לא מצליחה לשמור את התינוקות בתוכה. הם נופלים לה תמיד באותו שלב תמיד באותה תקופה. מינדי רק רוצה הביתה. חצי מהמשכורת שלה היא מוציאה על כרטיסי חיוג ושיחות עם אמא שלה. היא בוכה המון. מתגעגעת כמעט כל הזמן. הבעל שלה מסיים את הדוקטורט ואחר כך היא תלך אחריו לאן שיוביל. הוא הבטיח לה שבסיום התואר שלו יסעו לביקור. היא מחכה וזה כל הזמן נדחה. היא במלכוד. אם תסע בלעדיו לא תוכל להיות עם המשפחה שלה. זה יהיה עלבון ולא מקובל. היא תאלץ לשהות עם ההורים שלו, לטפל בהם, לבשל להם, לנקות להם, עד שהוא יגיע. זה רק גורם לה לבכות יותר.

אנג'ו. גיל-לא ידוע. ארץ מוצא-הודו. אנג'ו טרייה. ארבעה חודשים כאן. הבעל שלה שגם הוא בלימודי דוקטוראט נסע חזרה להודו כדי לקחת לו אישה. רצה הגורל, רצו ההורים והוא לקח אותה. אז עכשיו היא כאן. שוברת מילים ובקושי מבינה. עושה "לא" עם הראש גם כשזה משהו שהיא מאוד רוצה. היא כל הזמן מסתובבת עם צמר גפן בתוך האוזניים. אולי ככה היא חוסמת את ההלם ומתמודדת לאט בדרכה שלה.

הם כולם נחשבים ברי מזל. אלו שקיבלו הזדמנות בחיים. לצאת מהארץ שלהם לארץ שבה התארים יותר נחשבים, העבודות יותר טובות, החיים יותר מוצלחים. כולם כאלו שההורים שלהם יכלו להרשות לעצמם לתת להם הזדמנות אחרת בחיים. אם על ידי חתונה נכונה או על ידי מימון ללימודים. אבל משהו קורה להם במעבר הזה. משהו שהוא מעבר לקשיי הסתגלות ראשוניים. התרבויות הן כל כך שונות והן פשוט נתקעים בכל מיני מעברים ומבוכים בין שני העולמות. לא נכון להם כאן וכבר לא נכון להם שם. הם מתגעגעים באופן קבוע אבל כשהם בודקים את המציאות לא ברור להם בדיוק למה.

הרבה פעמים הם נשלחים לאוניברסטאות בגיל 17 שגם הוא גיל שבין שני העולמות. כבר גדולים מספיק בשביל להשלח בלי משפחה, אבל עדיין בגיל בו זקוקים לשייכות, לסמכות ההורית, לקירבה. בדידות בתוך בעיר גדולה בארץ חדשה יכולה להיות ענקית לכל אחד אבל עוד יותר כשאתה כל כך צעיר, כשזה לא מבחירה שלך, כשאין לך שפה, כשאתה נודד במעונות וצריך לעבוד למחייתך.

אין ספק שהם לא נמצאים בתחתית סולם המסכנות של תופעות ההגירה למינהן.  ממש לא. אבל הסיפורים שלהם תמיד מרתקים אותי. חוץ מזה גיליתי שהם אנשים חביקים נורא. אני לא בדיוק יודעת מה הסיבה. אני תמיד נפעמת ומתרגשת כשהם נותנים לי חיבוק כזה עם כל הלב והנשמה.