בחמש לפנות בוקר עמדתי במטבח חצי ישנה מחכה למים הרותחים. בתוך הגרון התיישבו לי משפחה שלמה של קיפודים.
במשך היום כשהבטתי מהחלון היתה שמש והיה גשם. ביחד ולסירוגין. הבחוץ היה נראה כמו אישה בהיסטריה שפעם צוחקת ופעם בוכה.
בערב כשהיה כבר חושך היה מסלול ריצה סלול. כזה של אצטדיונים. טונות של גשם שמתחת לזרקורים נראו כמו פתיתים. יש משהו כמעט מיסטי בלרוץ ככה במסלול רטוב בסיבובים. משהו פורסט גמפי כזה. אינסופי.
אחר כך הייתי אני. רטובה וקרה, מתביישת, לא מבקשת, הולכת לבד בגשם דרך שהיא מדי ארוכה.
ועכשיו כשכבר לילה, כל היום הזה מתנקז לדמעות. לפעמים דווקא כשהכי קר לי, כשאני הכי צריכה לשתף, כשאני צריכה את הפינה החמה, אני מידפקת אצלו על דלת הלב אבל אין שם תשובה. הוא משתבלל בעצמו ואני נותרת לעצמי מונחת על ספה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
