פעם קראתי בין שורות שלו מילים שעצי הבאובב הן בלבול של אלוהים. הצמרת בפנים ובחוץ השורשים. בתוכי אני יודעת שהוא-אלוהים, עשה את אותו בלבול גם עם קצת מהאנשים. כל הבחוץ שלהם הוא בעצם איברים פנימיים. מה שהיה צריך להיות מוגן באדמה פרוש לכל רוח ונתון לכל מכה. אסור להם כמעט להפגע. מה שלנו הוא שריטה- אצלם-דימום נורא. אלו שורשי הנפש שכורכים עצמם סביבם וזועקים עם כל מגע. לעיתים, רק הבדידות תגן עליהם. ארבע קירות ללא נפשות פועלות. הלב כבר לא יכול לשאת את עוצמת השמש של ההוויה מבלי להעלות כוויה. לאנשי הבאובב יש נפש ללא מנגונני קרישה. זה כואב נורא לשאת את העולם הזה בעוצמה כך כך גבוהה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
