לעיתים אני תוהה, בשיא הרצינות האם רחמים עצמיים הם הטחול או התוספתן של הנפש. כאלו שאפשר גם בלעדיהם ואפילו רצוי. בשביל מה הם טובים?
הם כמו טיפה של דיו על נייר רטוב. מתפשטים לכדי כתם רורשאך שמהפנט את העין לבהות בו, להמציא בו צורות. שובים במתיקותם, בידיהם הכמו תינוקיות. רק כשנסגרת אחיזתן הן מסתברות כצבתות מרירות.
ואולי כן צריך אותם. אולי הן חלק מההנאות הקטנות של החיים. מקום חם ומזמין לברוח אליו מקור הרוחות השורקות. כמו חלוק מרופט או נעלי בית נוחות.
חדש! הסרת רחמים עצמיים בלייזר. אין צורך בהרדמה מקומית. יש סיכוי לצורך בטיפול חוזר אחרי שנה, הם עקשניים כמו יבלית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
