להכנס לישראבלוג לאחרונה זה קצת כמו להכנס לבית ריק. זה לא שאין בכלל רעשים. הרי גם בתים ריקים מדברים. מדי פעם הטרטור של המקרר, הקירות נאנחים, שבבים של עץ מפהקים ומתמתחים. אבל אין באמת רעש של אנשים. אין דלתות נטרקות, צחוקים, בכי או מים זורמים. כולם עסוקים בלהיות חגיגיים או משהו. רשימת הקבועים זוחלת בקצב של מילימטר בעשרים וארבע שעות ובתוך השקט הזה אני מרגישה כמו הקשקשנית התורנית. כמו תרנגולת כפרות. יושבת וממשיכה ללהג את פרויקט המילים הבלתי מסתיים הזה. בא לי להקיא כבר, כמה אפשר לדבר או לשמוע את עצמי. לא נורא, עוד מאמץ קטן, ישורת אחרונה.
ועוד בעניין בתים. "היא" מחליפה אותם בקצב יותר גדול ממה שהיא מחליפה גברים. היא מבינה את השוק שלהם (של הבתים). יודעת למכור טוב לקנות טוב ואפילו לצאת עם רווחים. הבעיה שלה כמו שאני רואה היא אחרת עם בתים. זה אף פעם לא ייגמר לה. היא לא אוהבת אותם, את הבתים שלה. ואין משהו נקמני ומרושע כמו בית שמרגיש לא אהוב ושונא אותך חזרה. הם מתישים אותה והיא עוברת הלאה. לבית הבא. "בית" הוא לא משהו שמתהווה מהקירות והרהיטים. בית הוא משהו שנבנה מהבטן ומהנשמה. רק אז הוא מרגיש כמו בית ונותן חזרה. אני חושבת שלו הייתי הפסיכולוגית שלה הייתי מעלה את זה אל שולחן הניתוחים. אבל אני לא. אני רק חברה שלה. אז במקום זה אני מסתפקת בלעזור לה לארוז ארגזים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
