בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

הוא הגיע לאיזור בענייני עבודה רק לארבעה ימים. יומיים מתוכם הוא הודיע לי שהוא ואני נוסעים. מסוג ההצעות שלהם לא מסרבים. הוא שכר רכב ענק שהרגשתי בו קטנה וחדר במלון שדווקא היה מצויין אבל מגיעים אליו במדרגות הזויות ואפורות כמו של חניה בבניין. אני הבאתי את עצמי. אותה עצמי שהוא מכיר אבל כנראה שגם שונה. היינו יומיים בהרים היותר רחוקים. הרים עצומים ומושלגים מעל כפר סקי ששייך לצעירים. כאלו שיש להם שני מצבי צבירה, או גולשים או שיכורים ושאי אפשר לדעת מה הם יותר מאגניבים או ריקים. זו היתה לי הפעם הראשונה לגלוש בימים של שמש. יש בזה קסם שאפילו עוכרת שמש כמוני לא תוכל להתעלם ממנו. הנופים המדהימים נוכחים, לא קופאים ואפילו ממש רואים לאן גולשים. אבל החיים הם לא רק יפים. לא כשמדובר ביצור נוטר ונוקם כשמש . היא שלחה קרניים והתעסקה עם איכות השלג ובקרן צדדית סטרה לי בפנים. אני לא סנאובורדרית מספיק טובה לתנאי שלג בינוניים. אמת כואבת בעצם הזנב ובשריר האגו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. כן אני יודעת. צרות קשות יש לי בחיים.

הרגעים הכי יפים בעיני היו כשכל האתר נסגר והמעליות כולן השתתקו. יש דממה באוויר ורכות של סוף יום ואז כולם נאספים. המוני אנשים גולשים וגולשים את כל הדרך למטה לכפר. כמעט שעה של ירידה ושל שקט אלוהים.

בערב שבין שתי השמשות ישבנו תשושים בחדר כשנפלו עיני על הנרות. נרות לבנים ויפים שהושארו שם לזוגות מסוגים אחרים. אבל זה היה ערב שישי אז בדחף של רגע הדלקתי אותם וכיסיתי את הפנים ומתוך הבטן אספתי וחיפשתי את זיכרון המילים.

אחר כך יצאנו לאכול. זה היה בין היין לבין האוכל שהוא ירה. הוא ירה בי צרור קצר של מילים מטווח אפס ופגע בדיוק בבטן הרכה. הורדתי את המבט לצלחת והתפללתי אבל הפעם את תפילת הבנות, "אלוהים רק לא דמעות, רק לא דמעות". כמובן שהן זלגו. אין באמת אלוהי הבנות. הסתכלתי מקרוב בפסי החריכה שעל העוף שלי וניסיתי לחשוב מה יותר חד האבחנות שלו או הסכין שבצד.

כשהוא הלך לישון הלכתי עוד להסתובב בין השיכורים. קפה וסיגריה וקולות אחרים. למחרת כבר עלה עוד יום מקסים.

הוא (עם הכוס הירוקה) עמד מקדימה. שומר לאיש על הדופק ועל הנשימה. הדם פוגע בכפות ידיו החשופות כי לפעמים הזהירות מוסתרת על ידי הנשמה. ואני מכסה אותו במעילים חסה במיוחד על פיסת העור הלבנה שנחשפה בין הגרביים לבין המכנסיים. בהתחלה הוא היה מונח כמו בובות סמרטוטים, נספג כולו אל המדרכה הרטובה. אחר כך הגוף קצת חזר לחיים. כשעזרנו לפאראמדיקים להפשיט את המעיל שלו כדי שניתן יהיה לקבע אותו הוא אחז בכף ידי, אחז ולא הרפה. שמחתי על אותה האחיזה. לא יכולתי שלא לחשוב אחר כך על כפות ידיו הלבנות שלא היו משופשפות ולא היו שרוטות ואיך הפנים שלו הם אלו שקידמו את פני המדרכה,  לגמרי מחוסר הגנה.

אחר כך כשהאמבולנס עזב נותרה שלולית של דם וגשם על המדרכה ומטריה אחת הרוסה. אבל בתוכי, לתמיד, תצרב עוד תמונה.

זו הפעם השלישית שאני נקלעת כאן למצב של הגשת עזרה. בכל פעם מחדש אני נחרדת קצת מהמסביבה, מהדממה. זה לא שזה ניו יורק. אנשים לא ישארו אדישים ויחלפו. אבל הם חסרי אונים, לא כל כך יודעים, לא ממש ניגשים. ולנו, שגדלנו אחרת, קצת קשה להבין. כשהפרמאדיק שאל אותו אם הוא בעצמו פאראמדיק הוא כמעט והשיב, "לא, אנחנו פשוט ישראלים".

אתמול בבוקר השכמה. גשם, גשם, גשם. שלושה עשר קילומטר ריצה. הביתה, סידורים, נשיקה. אחר כך תשע וחצי שעות עבודה מופזים באור של כוס ירוקה. כן. אפשר לקבוע ברמה גבוהה של וודאות שהמילולי חזרה לעצמה.

אז רגע לפני שאני טוחנת את עוגת ההריון לאבקת זיכרון וחוזרת לאפות במילים לחמים פשוטים של יום יום, רציתי שוב לומר תודה.

כל מי שמטפס על הרים, לא חשוב כמה הוא חזק מבפנים, עדיין זקוק לנקודות אחיזה. ואתם נתתם לי. נתתם לי בלב רחב ביד מושטת ובנפש חפצה. אני לא יודעת כמה אפשר היה להבחין אבל דעו שספגתי אתכם בצמא. אני הייתי צריכה ואתם הייתם. לגמרי הייתם. תודה.

תם ונשלם.

היה קטע אחד, דווקא באחרי, שנשמטתי לי שם.

הדופק צנח

הגוף הזיע

האוויר לא עבר

והכאבים פילחו.

ואני מיטשטשת

והם מסביבי שמים מסכת חמצן

ומכניסים לוריד משהו שמעלה את הדופק

מזיזים לי את הרגליים

מפשיטים

ומקררים

ובתוך כל זה אני שומעת אותה שואלת אותו

"היא רצה"?

הוא אומר לה שכן

"כמה"?

"ארוכים" הוא עונה

"בסדר" היא עונה והקלה קלה בקולה

"כי בסיס הדופק היה כה נמוך מלכתחילה"

ואני בדרך למטה מספיקה לגרד בציפורניים גאווה טיפשית

יש לי דופק של אצנית.

אז תם וגם נשלם ושקט עכשיו.

הבטן ריקה.

הרעשים היחידים שנשמעים בתוכי

הם הד של רעש גרירת הכלים

כי בתוך הרחם החלול, בפינה

יושבים העצבות וההקלה

משחקים בשחמט של החיים.

הוא היה מת העובר. עוד קודם לכן.