בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אנחנו נדחסים אצלה אל תוך דירת המרתף. שני חדרים קטנים ומטבחון. טרי, סקוט א, סקוט ב', "היא", פי.ג'י ואני. ואין שם בכלל ארונות. רק שולחנות עם ערימות עצומות של בגדים, בת אחת שלא נמצאת ושלושה כלבים. סקוט א' מגלגל ג'וינטים, סקוט ב' לא מפסיק להוציא עוד ועוד בירות. האוכל נפרש מתוך קופסאות. אני נצמדת לבקבוק היין האדום שכבר חצי שתוי וסחבתי איתי מהפאב בתוך התיק. כאילו שאם אצמד רק אליו אהייה בטוחה. "בואי" אומרת טרי ולוקחת את המפתחות ביד הטובה, לא זו עם האצבע השבורה. "בואי אקח אותך לסיור".

אנחנו עולות אל הבית הגדול שלמעלה, מעל המרתף. אין שם חשמל ויש מדרגות תלולות. הבית חשוף לגמרי, ריצפה ועיתונים צהובים משנות הארבעים שנדחסו אי אז לבידוד בתוך הקירות. היא נותנת לי יד ומושכת אותי מעלה מעלה עד עליית הגג אליה אנו נכנסות כפופות. מכוונת אותי שאעמוד כשראשי אל מתחת חלון אלכסוני שקבוע בתקרה, "עכשיו! עכשיו! את מוכנה?" היא פותחת את החלון בתנופה ואני מזדקפת, כל העיר מולי נפרשת. ההרים המושלגים, אור הירח, הים, האורות, הבתים. נשימתי נעתקת והיא גאה כאילו ציירה את הנוף בעצמה. אחר כך היא גוררת אותי אל "הספריה". "את יכולה לדמיין?" היא שואלת, "ספרים מסביב מריצפה עד תיקרה?" ואני דווקא יכולה. אני גם מדמיינת את הכורסא מול הקיר שכולו חלון אחד ענק בואכה לשמש. "תראי", היא מראה לי כתם על השטיח, "כאן שפכתי יין בכוונה כשישבתי על הריצפה והבנתי שהבית הזה כולו שלי." "בום" היא מדגימה לי עם היד בדיוק איך שפכה. "אבל לא רק זה, לא רק זה הבית בשבילי, בואי, בואי איתי החוצה ותראי".

אנחנו יוצאות וצועדות. חשיכה וכפור ברחובות. אני פוסעת לידה עם כוס יין ביד והיא עם הוויסקי שלה. גור הכלבים רץ לפנינו מסתבך לי ברגליים מדי כמה צעדים. "הנה זה כאן" היא לוחשת, "אל תדאגי, זה ריק, בואי", אנחנו עולות והמדרגות חורקות. "תרגישי תרגישי", היא אומרת "נכון שזו המרפסת שלי ? הם לא רוצים למכור לי אבל אני יודעת שזה שלי, אני אמצא את הדרך". אנחנו גונבות לרגע את הדואר ומציצות באור הפנס החלש. אחר כך מחזירות למקום, משתהות עוד קצת על המרפסת ואז צועדות חזרה. שלוש פעמים בדרך היא מפזרת את כל המפתחות בטעות ומוצאת אותם מייד בתוך החשיכה.

שוב במרתף. את הג'וינטים הם מקפידים לעשן למעלה, מול החלון עם הנוף. סקוט ב' נעלם וחוזר עם דוגמאות ופרוספקטים וחתיכות של מרצפות. הוא משפץ את הדירה שלו בעיר התחתית ובא לחפש בין שיכורים ומסטולים עצות עיצוביות. כולנו מביטים בו בעיניים בוהות ומלמלמלים ש"כן, בטח זה יפה" בערך על כל סגנון סותר שהוא מציג.

ואז זה כבר נהייה לי הזוי מדי. הראש שלי מסתובב מדי. אז אני הולכת. מביטה לרגע על האוטו שלי ומוותרת. משאירה אותו שם וצועדת. גם זה לא לגמרי ישר.

בחמש וחצי בבוקר למחרת אני פורעת את שובר החטאים. עם תיק גדול עם הציוד על הגב רוכבת על האופניים לאסוף חזרה את האוטו בקור אימים. בדרך לאימון השחייה. ההלם של הכפור מסלק אדים אחרונים. רק האוטו שמצאתי באותו מקום שהושאר מהווה ראיה שלא היתה זו הזייה.

אני גוררת את הפוף הכחול אל הפס הרחב. לא כזה של אינטרנט. כזה של שמש על ריצפה. בתוך הבית מבעד לזכוכיות. זו הדרך היחידה. בכל קונסטלציה אחרת מדובר בשמש מובסת, שמש קרה. לפני כן ביער, כל האדמה שהיתה קודם הפוכה או בוצית היא עכשיו בליטות חומות וקשוחות. כאלו שאינן נכנעות למדרך רגל, אינן מתגמשות. כמו עם אנשים, זה כואב להתחכך כשהם קפואים. זה כמו לבקש התאמה כשמישהו מתאבן בשריונו "ואת, מה את בכלל רוצה?"

ובין הריצה לבין הפוף נזכרתי בשמש אחרת, בשמש מייבשת רצפה. יחפה ממכנסיים על הברכיים חגגתי את סמרטוט הריצפה שהבאתי מהשוק בארץ. לא, בחיי שאין כאן כאלו סמרטוטים. אין גם מגבים. אז כיבדתי אותה, את הריצפה. אבל פתאום אלו לא היו בכלל מרצפות המטבח שלי, זה היה יום שישי של צבא, של מסדר במגורים או של מסדר חדר הבקרה. זה היה יום שישי בדירה השכורה בדיזנגוף או בזו בבזל או ביהודה מכבי. נדמה כאילו תמיד היה שם פס של שמש מייבשת,עיתונים על השולחן ושלווה בפינה. מי בכלל חשב שאפשר לעוף ככה על סמרטוט ריצפה?

במרכז המסחרי בירושלים כשהייתי בארץ, עמדתי להכנס לחנות אחת והמוכרת שישבה בחוץ עצרה אותי ואמרה "מה את צריכה מותק?, בדיוק עשיתי ספונג'ה" ואני חייכתי ואמרתי שאין לי מושג מה אני צריכה והלכתי. "בסדר, בסדר", היא צעקה אחרי, אבל אני לא רציתי להיות אחראית לטביעות נעלי.

אף פעם לא קרה לי, ביער למשל, שהעץ הראשון אמר לי אחרי הגשם "צ'טער מותק, אי אפשר, הרגע עבר היער שטיפה", הוא גם אף פעם לא שואל אותי מה אני צריכה.

ספונג'ה. איזה דבר מוזר.

אנ רוצה להתכנס לתוך עצמי ולצאת מהצד השני. כמו שזוחלים מתחת לשמיכה, כמו שעוברים בתוך מנהרה. להתגלם לרגע. לא כדי להתפרפר מחדש אלא כדי לקבל חזרה את עצמי הישנה. הישן הוא החדש החדש. אני שונאת כשאני כל כך חולה.

אפרופו מנהרה מאוד התרשמתי מזו בכביש חוצה ישראל. נסעתי בכביש הזה עד סופו וחייכתי כל פעם שעברתי מצלמה. אולי כדאי שהם ישלחו לי את התמונות. בכל זאת משלמים כסף על כל קליק של תמונה.

אפרופו קליקים, היום בערב אלך לעבודה. אני פוחדת לפגוש את ג'וני. חודש בלי ג'וני זה סוג של גמילה. אני פוחדת כי אולי הוא כבר לא חבר שלי יותר. הוא לא אהב את המילולי שראה במסיבת קריסמיס של העבודה לפני הנסיעה. זו שמשתכרת, זו שמפלרטטת, זו שחלק גדול מהאנשים לא זיהו ברגע הראשון כי היתה קצת יותר יפה. זה לא שהוא לא דאג לי. הוא כן. הוא לקח אותי אחר כך לשתות קפה והסיע אותי הביתה. בערב שממש לפני הנסיעה הוא לקח אותי למסעדה והביא לי מתנה. אבל אי אפשר להוליכני שולל. אני רואה במתחת. כל הדברים האלו נראו כמו מאסף של מה שהוא כבר "היה". כאילו שגמלה בליבו החלטה. כמעט ולא בא לי בכלל ללכת היום כדי לא לגלות אם אני צודקת או טועה.

אפרופו לגלות, בוקר אחד כשהסתובבתי בנמל תל אביב בדיוק גיא התקשר. התלהבתי לו בטלפון ממה שאני רואה והוא אמר לי שיש שם גם חנויות יפות ושגם החנות של "סיסטרס" שם והיא בטח נחמדה. אז שאלתי אותו אם אני יכולה לקנות לאשתו משם מתנה ליומולדת כי זה יפתור לי בעיה והוא אמר שבטח ושבשמחה. אז נכנסתי והתייעצתי ובחרתי צעצוע נחמד, לא בוטה מדי, כזה שיאפשר לשתף גם אותו בחגיגה. ברגע האחרון אחרי שכבר שילמתי חשבתי לעצמי למה בעצם רק לה? אז קניתי אחד גם לי. וכן, זה נחמד. אבל קצת כמו פאסט פוד. שום דבר שיכול או צריך לגרום למין הגברי דאגה.

אפרופו דאגה, אני חולה. אה כבר אמרתי את זה. סליחה.

חזרתי. אני מפשפשת בצרור המפתחות. אלו של דלת הבית, אלו של הבלוג אלו של ליבו. אני מתעוררת וישנה בשעות משונות והשינות הן טרופות. אני מתעוררת ולא זוכרת אם אני שם או בשם השני או אולי בשם כאן. עשרים ושלושה ימים בסך הכל, שתי ארצות קטנות אבל האורנטציה שלי קלה לבלבול.

אני חושבת שהקטע הכי הזוי היה כשישבתי לבד ליד צומת המוביל עם הרכב התקוע. שלושה ערבים מלאי חיוכים הציעו עזרה. דחפנו ודירדרנו והקפצנו וכיבלנו וכלום לא עזר. אז אמרתי תודה, הוצאתי שוקולד מהתיק שבכלל היה מיועד למתנה, קראתי ספר וחיכיתי לגרר. דקה לפני הגרריסט הגיע גם ג'יפ נוצץ וענק. שחר וענבר התייצבו אחרי שהתקשרתי אליהן ואמרתי שאני לא בטוחה כמה זמן יקח בטרמפים מהמוביל לקריות. עמדנו שם בזמן שהוא מעמיס את האוטו וקשקשנו כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. אז מה אם בערך שבע שנים לא דיברנו ובכלל לא נפגשנו. עוד הרבה לפני שעזבתי. הנה, צומת המוביל, רכב תקוע, גרר שהגיע עם משאית כאילו שנתקעתי עם טנק, שיחת בנות וערבים מחייכים. עניינים כרגיל. רק במקום נערות עומדות שם נשים.

אני לא טיפוס קולינארי במיוחד. אני לא יודעת לתרגם אוכל לאושר. או לפחות לא חשבתי שאני יודעת. אבל מסתבר שטעיתי. המון אושרים קטנים מצאו דרכם אלי. הם התחבאו בתוך חומוס וכדורי פלאפל בירושלים, הם נמרחו עלי מתוך קרמבו על ספספל בשדרות רוטשילד, הם קפצו עלי בפיתה עם מלפפונים חמוצים בשוק הכרמל, צצו מתוך גבינות מלוחות בנמל, עלו מאדי התה על מדורה במצדה והסתתרו אפילו בתוך בורקסים עם גבינה. מעולם לא חוויתי כל כך מקרוב על קיבתי את האימרה שהאושר נמצא מעבר לכל פינה.

ולא רק האוכל. באמת שלא. גם החול של הים בכפות הרגליים ובין האצבעות. לשחק בדרום תל אביב בלגו חניה של מכוניות, החום של מדבר יהודה, לרוץ בשדות יחד עם קבוצת ריצה, מוספי סופהשבוע, ובתוך העיר שוטטויות רגליות. כל כך כל כך נהניתי מכל הדברים האלו ועוד.

אבל מעל הכל -החברים. לגלות שהם עוד שם. כולם. הם היו המדורה הכי חמה והכי ענקית, הכי מרגשת והכי אמיתית. כי אני, כפי שכבר כתבתי אלפי פעמים, אני לא משהו באנשים ואנושיות. מאוד קל להתייאש ממני, להעלב ממני, להתרחק ממני לזרוק אותי. ובצדק. קל עד בלתי נסבל. אבל הם היו שם. דואגים וחמים ובאים ומחבקים ונותנים מעל ומעבר לכל מה שציפיתי בלי שום כעס ובלי שום תנאים. אני מודה ומתוודה שזה מילא אותי בהתרגשות ובהכרת תודה. גרם לי לחשוב על איך זכיתי ועל כך שעלי להפסיק ולצעוד בדרך נלוזה. הם עשו לי טוב. המון טוב.

ועכשיו אני כאן. חולה, אבל בבית. הכי כיף זה לנסוע כשכיף גם לחזור.