בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אתמול בלילה אני יוצאת לרוץ. בחוץ חשוך וגשום. אני פונה לכביש ההוא שפעם מזמן כבר כתבתי עליו. כביש צר מתעקל שחותך את היער. החושך שם כל כך סמיך ומוחלט שנדמה שאני רצה על הליכון, כאילו איני מתקדמת לשום מקום. אין לי סיכוי לתמרן בכלל בין השלוליות. הגרביים כבר מזמן ספוגות.

זהו. "שיקגו גרביים לבנות" זכתה באליפות בעוד סדרה משמימה של ענף ספורט יבשושי. אנשים בפיג'מות לפעמים עם פסים, עם קסדות בעיצוב ימי הביניים וקצב של צבים. לזורק ולתופס שמאחורי החובט יש שפת סימנים שמשאירה את החרש הכי מיומן חסר מילים. רוב הזמן מה שהשחקנים עושים זה לועסים ויורקים. יש משחקים עם הארכות שלא נגמרות ולפעמים צריך לחכות למשחקון התשיעי כדי להתחיל בכלל לראות קצת נקודות. לכל שחקן בכל בסיס יש מאמן צמוד במשך המשחק שאומר לו מתי לרוץ ומתי לא. חלילה שיפעיל את הראש לבדו.

האמת כל זה לא היה נורא אם לא הייתי אשכרה יושבת ורואה. שום דבר מהאמור לעיל לא מנע ממני לראות את כל הסדרה.

מישהו צריך לחבוט לי בראש בעוצמה של "הום ראן" אולי זה יעזור לפעם הבאה.

אם הייתי מכניסה את יחסינו לתוך מכונת הגדרות היה יוצא פתק שכתוב עליו "חברים טובים" אני בטוחה. אבל אולי היה זה מסוג השקרים הכל כך טובים שיכולים לרמות אפילו מכונה?

אף אחד מהאנשים שאני אוהבת ומעריכה לא אוהב אותו. חושבים שהוא לא באמת חבר, שהוא אינטרסנט, שהוא נעול על מטרה. אבל אני, אני אף פעם לא מקשיבה. מעניין לי אז אני ממשיכה.

שנתיים. לפעמים היינו יוצאים לפעמים נוסעים יחד לטיולים. היינו מדברים, מספרים, מתכתבים ושותקים. כל מה שעושים חברים. אבל, ורק במבט לאחור נולד השימוש במילה "אבל" בעיקר היינו רצים. ביחד עברנו את כל סולם המירוצים והאימונים. מעשרה לעשרים ואחד, מעשרים ואחת לארבעים ושניים. זה קילומטרז' גבוה לא רק בנעלים וכבישים זה קילומטרז' עצום באנושיות ואנשים. בלהכיר, בללמוד, בפשוט להיות.

לפני כמה חודשים הוא הפסיק לרוץ מסיבות שאינן תלויות בו. פציעה. יחד עם ההפסקה הוא גרר אחריו שופל שכמו מחק את כל מה שהיה. הוא עשה סלטה עם פליק פלק לאחור ונעלם לי לגמרי מההוויה.

אני לא כועסת. אני לא מתחרטת. אני פשוט עצובה. עכברי ה"אמרנו לך" מגיחים אט אט מהמאורה.

ואני נותרתי קצת המומה. הכצעקתה?

אני לא מצליחה לעקוב אחרי החוקים הקטנים החדשים בהוקי. החוקים הדקים, הניואנסים. נראה שגם השופטים לא והשחקנים עוד פחות. והפרשנים? הם באים לאולפן עם ספרים כמו ספרניות.

כשהסינית מלמעלה מפעילה את מכונת התפירה שלה בשלוש לפנות בוקר אני לא מצליחה לעקוב אחרי החלומות שלי. (עד היום חשבתי שמביאים את הבדים לסין ולא את הסיניות לבד). אני אבקש ממנה לתפור לי את כל השינות שהיא חיררה לי.

כשדני מתקשר אלי ושוטח את הדילמה שלו האם הוא יכול לדפוק את הבחורה שהחבר הכי טוב שלו עדיין אוהב כי נראה לו שגם הוא גם מתאהב בה אני לא מצליחה לעקוב אחרי המוסר שלי. (לחפש אותו בזבל יכול להיות רעיון טוב).

יש אנשים שהייתי רוצה שיבואו עם ניקוד. כדי שאוכל לבטא אותם נכון ולדעת איך לקרוא אותם כמו שצריך. אבל הם לא. פעם אחר פעם אני מרגישה שאני מפשלת בהגיה שלהם.

לפעמים אני מנערת לשנייה את הראש והמחשבות מתפזרות כמו חרוזים מקופסא על כל הריצפה. אין שום חוט בסביבה. כן, כמו בפוסט הזה לדוגמא.