בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

סליחה אבל לפעמים לא בא לי לחפש מילים יפות או לסדר משפטים של היגיון בערימות. סיור בג'יפה של מחסן המחשבות. וכתבתי את השם שלי על הזין שלו עם הלשון והצמדתי אוזן חזק וקרוב אל בית החזה וגנבתי לו כמה פעימות. ערבבתי אותן עם שלי ומאז יש לי הפרעות קצביות. כל מה שרציתי באותו רגע הוא שלא אצטרך יותר לקום ושיעצור כל שאר היקום. ובחוץ נותרה איזו מעלה בודדה שמתרוצצת ומנסה ללא הצלחה לכסות שטחים נרחבים לבדה. מתחת לשמיכה חם וסמיך. אני חופפת את הראש ומביטה במים שנושאים את הריח לתוך הצינורות וריח של שמפו נקי זה יופי אבל בלי אופי. אני אוהבת את סירחון האהבה שלנו אפילו שהוא עושה לי קשרים וקשיים. ושם למטה הברך שלי דפוקה וזה עושה אותי בוכה אני משלמת ברכיבה תורמת בשחיה וכואבת את הריצה אבל שוכחת ומערבבת הכל לעיסה כשאתה דופק לי את הצורה. לפעמים אני מנגנון כל כך פשוט של תשומה ותפוקה. או דפוקה

אם נניח מישהו היה מגלה לי, ככה בלי כוונה, את הקוד הנכון לכספת שלו. אבל לזו שהכי במעמקים, זו שבתוך מרתפי המרתפים, זו שלאף אחד בעולם מלבדו אין ולא צריכה להיות אליה גישה. הרי לא הייתי מתאפקת. הייתי לובשת שחור צמוד מכסה את פני במסכה ונכנסת.

בפנים הייתי מציירת על הקירות חלונות, מבריקה את הרצפות, תולה המון קישוטים ומשחררת שם מלא ציפורים. ככה אני לפעמים. חושבת שאני יכולה להזיז דברים כבדים באמצעים מאוד פשוטים.

אבל אף אחד לא גילה לי את הקוד, קוסם הקודים לא באמת יורד בארובות. להפך, במציאות אני פתאום מסובבת קומבינציה של מספרים מוטעים וקורה בדיוק מה שקורה כשעושים כאלו דברים. הכספת ננעלת, מנגנוני הגנה מופעלים, הבריחים מוסטים.

וזה הרגע שבו העינים שלי יבקשו סליחה, הידיים שלי יניחו על השולחן את כוס הקפה הריקה והרגליים שלי יקחו אותי משם ליצור לנו מרחב קטן של נשימה. אני הרי לא פורצת מנוסה. אני רק אישה שמנסה.

כל הלילה קטעו לי את החלומות צופרי הערפל שעלו מן הים . צפירות קצובות אך לא מפלחות. צפירות סמיכות ונמוכות. כמו ענן. מיכליות ענק עומדות באוקינוס ומודיעות על עצמן מתוך האין. בבוקר מוקדם יצאתי לרכיבה על עננים של צמר גפן שירדו לריצפה ואז הבנתי שלאניות יש יתרון עלי. לי אין צופרים, רק זיכרון חרוט בגבי של זוג עיניים מודאגות ששלחו אותי לדרכי. נאלצתי לשוב על עקבותי כי לא היה מצדדי ולא מלפני ולא מאחורי עד כדי כך שיכול להיות מאוחר מדי.

כל הסמיך הזה הזכיר לי איך לפני מה שנדמה כהמון שנים, ביום שהוא הגיע, ישבנו על בול עץ בחוף בתוך צמר ערפילי. מסביב היה כלום ובאמצע היו עיניים בוחנות וסיגריות בוערות. אנחנו היינו הצופרים שהודענו על קיומנו מתוך האין. היום כשספרנו גילינו שחלפו ימים ולא שנים וזה מדהים. ערפל ותעתועים.

לעיתים אני רוצה לקחת את השורה התחתונה, למתוח אותה ולמרוח אותה ככה שתסתיר את כל שאר השורות ואת הפסיקים ואת הנקודות, את החורים, את הכתמים, את הרווחים, את הטלאים ואת כל סימני העיגולים שהשאירו עשרות כוסות של דמעות ששכחנו להניח תחתם תחתיות. שום דבר לא יהיה יותר חוץ מאותה שורה תחתונה שיש בה אני שיש בה אוהבת ושיש בה אותך.