בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

אז לקחתי הרבה אוויר בריאות, שרפתי כמה בקרים וכמה לילות, ואתמול בשעות הקטנות שלחתי את כל הקבצים חזרה של התיק המשפטי שכונה כאן "מועקה".

כששחררתי את האוויר ואת כף ידי הקפוצה לא הופתעתי לגלות בתוכה את ההקלה.’ שוכבת ומצחקקת בביקיני אדום ומשקה בידה.  מי שהפתיע אותי היה היצור השעיר שלידה. לקח לי שנייה אחת להבין שזוהי התאווה. נותרתי כשתאוותי בידי.

ואני אסביר שכן אין מדובר בתאווה מינית אך ניתן להשתמש בה בכל זאת כדוגמא. להכין תיק להוכחות, לחפור בכל המסמכים, לחלום בלילה על התצהירים, להכין בזהירות ותוך מחשבה את כל השאלות ואז, או אז לשלוח אותם למישהו אחר זה בערך כמו להתפשט, להכנס למיטה, להתלטף, להתגרות ואז, או אז לשקוע לשינה עמוקה. דרך שחסרה את  הקטרזיס של הסוף.

נכון שהרבה דברים לא אהבתי במקצוע אבל תמיד תמיד אהבתי דיוני הוכחות וחקירות נגדיות. הייתי יוצאת מהם בהיי, מעוות ככל שזה ישמע.

אז נכון, חקירות נגדיות הן לא כמו בסרטים. זה לא דלת אולם בית המשפט שנפתחת בדקה התשעים עם עד מפתח שישנה את מהלך העניינים. זה לא מסמך סודי שנשלף במפתיע ושקט שמשתרר באולם. זה לא ג'ק ניקולסון נותן לאגו ולערכים עליהם גדל להתפרץ ולשחק לידיו של טום קרוז. המציאות הרי הרבה יותר אפורה, סיזיפית ומשעממת ובכל זאת בעיני היא היתה מרתקת.

פעם אחר פעם נהניתי לעבור את כל השלבים. למדתי מזה הרבה דברים שעזרו לי בכלל בחיים.

למדתי שידע הוא כח. לדעת לעומק את כל הפרטים. להתמצא בכל המסמכים. לשאול ולתחקר לפני כן את כל מי וכל מה שאני יכולה, ולהכיר את המאטריה כולה.

למדתי לדמיין עוד בהתחלה את הסוף.  לדמיין עוד לפני דיון ההוכחות את שלב הסיכומים. לדעת בדיוק מה עומדים להיות הטיעונים המשפטיים. כי אותו מלל שימלא עמודי פרוטוקול של חקירה הוא זה שיהווה את חומר המילוי והמלט שיחזיקו את עמודי הטענה. זה מדהים כמה דבר פשוט כל כך יכול למקד. לגרום להמנע מסטיות מפתות שבסופו של דבר פחות חשובות.  לדעת לאן הולכים.

למדתי לשאול את השאלות. לנסות לפורר את השקרים. אנשים  בונים שקרים כמו כמו תמונת לווין. מלמעלה, עם קווי מתאר גסים. המתוחכמים שביניהם יבנו את השקר כולל הרחובות, הכבישים והבניינים. אבל תמיד, כמעט תמיד, ברגע שלוקחים אותם לסמטאות אחוריות, לשבילים חשוכים, לתפרים של  הפרטים הכי קטנים, שם הם ילכו לאיבוד.  כשמישהו משקר לכם, תרדו אתו לפרטים. יש שם מציאות שמשליכות בעוצמה על הדברים הגדולים.

למדתי להקשיב ולא רק לשמוע. להקשיב לתשובות. לא להיות  שבויה בקונספט של עצמי ובשאילת השאלות. למדתי איך לא לפספס דברים שקורים ונאמרים בזמן אמיתי. למדתי לתפוס אותם בעודם באוויר ולהמשיך ולאלתר מהם אם צריך, כי לפעמים מקבלים מתנות לא צפויות אם רק מקשיבים.

והכי למדתי מתי לשתוק. מה הם הקטעים החלשים שעליהם אסור לשאול. שכמה שזה מפתה כי אפשר לפתל את העד עם התשובות, הנכס הכי גדול הוא להשאיר את מה שנאמר בתצהיר כמו שהוא. לא לתת אוויר והזדמנות לתיקונים או הרחבות.

למדתי הרבה ומן הסתם היה לי עוד הרבה מה ללמוד.

אז הנה אני מודה. אני מתגעגעת.

היא צעדה נמרצות לקופה מספר 6. אחריה  מתגלגת עגלה מלאה במוצרים. היא  עטופה בכל הסממנים. השער הבלונדיני המוקפד, הציפורניים המשוכות, האיפור, החליפה, ועקבי הנעליים שנוקשים נוכחות קצבית על הרצפה.  עכשיו זה לא שהיא קוסמת או משהו והעגלה מלבד מתגלגת אחריה, זה פשוט שהיתה שם עוד אישה בקצה העגלה. אחרת, שחרחורת, מלוכסנת, בנעליים שטוחות ובג'ינס, נושאת ילד בלונדיני על חזה וביד הפנויה דוחפת את העגלה.

הקופאית שהתחילה להעביר את המוצרים שאלה את הגברת הראשונה  אם תצטרך היום עזרה לאוטו. מן שירות כזה שכאן מציעים. היא חייכה וענתה שלא, מה פתאום, הן הרי שתיים והן יכולות בעצמן. בעודה אומרת את זה היא מוציאה מתיק העור שלה אחד מצעצועי האלקטרוניקה, אייפאלם או  פאלםפוד או מיניפאקינגלוד ומעיינת בו בריכוז, טופחת בעיפרון האלקטרוני מדי פעם, מחכה  עד שיסתיימו שם בקופה  העניינים. האישה השנייה עדיין מחזיקה את הילד הבלונדיני על יד אחת, מעמיסה את כל השקיות חזרה לעגלה בקצה הקופה. היו לה שם מוצרים במעל 200 דולר וזה די הרבה שקיות להעמסה.

הילד הבלונדיני שואל אותה שאלות וקורא לה "אמא" והיא מתוך האלקטרוניקה עונה לו משהו בהסח הדעת ומנפנפת בידה.

ארנק מפואר נפתח, חושף שורות שיני פלסטיק מוזהבות שציפורניים אדומות מבצעות באחד מהן עקירה. היא משלמת ונוקשת נמרצות לבדה לעבר היציאה. סליחה, לא לבדה. אחריה מתגלגלים חרישית עגלה, ילד ועוד אישה.

אני שונאת את עצמי כשאני בזה לאנשים שאיני מכירה. אבל בזתי לה.

"הכל ועכשיו את רוצה" ככה אבא שלי היה מקנטר אותי כשהייתי קטנה. ואני כבר גדולה ועדיין "הכל ועכשיו"  אני רוצה.

אני נמתחת אל שעות של חושך ומתקצרת בשעות של אור. עובדת בערבים עד גבול החצות, משוטטת עם ג'וני אל תוך הלילות. תוקעת מבטים סקרניים ליצורים מוזרים שמאכלסים דלפקים של דיינרים שמנונים בשעות הקטנות. את התפרטים שם בכלל כבר צריך היה מזמן להוציא אל מחוץ לחוק.  מגיעה הביתה חורקת דלתות, טורפת ונטרפת בשארית של כוחות. קמה בבוקר בעיניים טרוטות מדוושת ליוגה או יוצאת לריצה ואחר כך מתפנה כדי לכעוס. כועסת על עצמי שבשאר השעות שנותרו אני  לא עושה את כל מה שאני רוצה. אני לא כותבת ולא קוראת ולא מִתקשרת  ולא מתקשרת ולא חברה ולא יפה ולא אופה כי אני עייפה. אני מפתחת לי עולם פנימי עני של מדינת עולם שלישי.

בחוץ גשם זלעפות וסתיו שתמיד עוצר לי את הנשימה ואני לא יודעת מה לעשות איתו מרוב עלים חוץ מלהשאר דהומה. מדברים על סערה ורוחות חזקות ואני מרחמת על העצים. יש להם נטייה ליפול כאן כשבאות הרוחות. הם רזים מדי  וגבוהים מדי והאדמה רטובה מדי וזה לא נעים לראות עצים נפולים. חוץ מזה כשאני רצה ביער ביום שאחרי זה הופך למסלול מכשולים. ואני בסך הכל בן אדם ממושמע. אם שמים לי מכשולים אני נכשלת.

כבר כמה זמן אני שמה לב בשעורים מסויימים ביוגה כשיש מדריך מוצלח במיוחד שמצליח לגרום לי להוציא מעצמי את המיטב, בסוף השיעור כשהגוף נרגע אני מוצאת את עצמי על סף דמעות. לא דמעות רעות דווקא כאלו טובות. אבל זה מוזר. זה מוזר עד כדי בדיקת הריון ששוכבת עכשיו בפח עם פסים תקינים ואנחת רווחה. הפעם זה לא זה. יכול להיות שאני פשוט הופכת להיות רוחניקית מדידטיבית בפרוטה.

אתמול עשיתי יום כביסה לשקרים. מיינתי אותם לערימת הלבנים ולערימת הכהים. אלו להרתחה ואלו לקרים. שקר עדין במיוחד כיבסתי ביד. הם יצאו נקיים נקיים. כמובן שלא תליתי בחוץ שמא יראו השכנים. ייבשתי אותם במייבש הכביסה וקרה להם בדיוק מה שקורה לבגדים. הם התכווצו ועכשיו הם קטנים קטנים. הם לא עולים עלי יותר השקרים. אז מיינתי וסידרתי אותם בתוך הארון מסודרים כמו חיילים, ממויינים לפי צבעים. אצלי בבית לא יהיו ארונות עם שלדים, תיבות של פנדורה או קופות של שרצים. כי אני עקרת בית מדהימה. ערימות ערימות, נקיות וריחניות ואף אחד לא ישים כלל לב שלא מדובר בתחתונים וחזיות.

מחר אולי אכבס אמיתות. אני אוהבת לעשות כביסות צבעוניות.