בית מחסה לאותן המילים שנולדו ויצאו לאוויר העולם, ואיש אינו חפץ בהן מלבדי.

כשהוא אוחז ונוגע ומלטף ועוטף כשאנחנו ב"לפני"-זו תאווה.

אבל כשהוא אוחז ונוגע ומלטף ועוטף כשאנחנו  ב"אחרי" -זו  פיסגה של אהבה.

כל מי שקורא כאן כבר זמן מה, יודע שאם יש משהו שאני לא זה אייקון אופנה.  אף על פי כן  קורה שטרנדים מסויימים לא מדלגים מעלי כאילו הייתי משוכה.  אי לכך ברשימת נכסיי או נכון יותר מכנסיי נכללו שניים העונים לתואר "סקיני ג'ינס". אחד שחור אחד כחול. עד עכשיו חייתי אתם בשלום מסיבה מאוד פשוטה. השחורות- שכחתי לחלוטין מקיומן.  הן היו קבורות בחשכת הארון המשני והיו מעלות אבק לו היה לי אבק בארוני. הכחולות- הייתי לובשת אותם פעם בכמה חודשים. בדרך כלל כשהייתי יוצאת עם "היא" לאחד הפאבים שאנחנו פוקדות לעיתים.  זה היה גורם לי להרגיש מתאימה לאווירה וממילא אחרי שתי כוסות יין אני לא מבדילה בין שמלת נשף לסחבה.

אבל, לאחרונה, בשל מצוקת ביגוד קלה, כל הארונות בבית קיבלו צו 8 ובגדים נשכחים כולל הזוג המדובר גוייסו לשירות ארון סדיר. התחלתי ללבוש אותם בתכיפות יותר גדולה השחור לעבודה, הכחול לענייני דיומא.

ואז, לפני יומיים ככה פתאום בלי סיבה, בלי שום אזהרה, בלי שמשהו קרה, נעצרתי לרגע ברחוב, וחשבתי לעצמי,

 מ ה  ז ה  ה ח ר א  ה ז ה?  מ ה? 

פתאום הוצפתי חרון וחימה ואני נשבעת שאני לא מגזימה. זה הרי בכלל לא נח! זה נלפת אל הרגליים, נוזל מהמתניים, חייבים חגורה, אם מתכופפים ולו התכופפות קלה לשנייה חצי תחת ושלושת רבעי תחתונים נותנים הופעה לאומה. זה הרגיז אותי. זה אפילו הרגיז אותי נורא. התעצבנתי על האופנה הזו ועוד יותר על עצמי. למה אני נותנת יד, או במקרה הזה רגליים ותחת לטרנד המופלץ הזה? זה לא בשבילי. בדיעבד כשנרגעתי זה שעשע אותי. לא בכל יום אני זוכה לפרצי זעם פמינסטיים שכאלו.

באתי הביתה, קיפלתי את שני הזוגות  והנחתי אותם כלאחר כבוד בשקית הבגדים לתרומה. אני, בגלגול הזה, כבר לא אהייה אייקון אופנה. 

אז זה היה בעצם מירוץ המרתון הרביעי שלי. אני שמה רגע בצד את המרתון שהיה חלק ממירוץ איש הברזל כי זה עולם אחר ושייך לחטיבת הטריאטלונים שהיא ענף נפרד בעץ הטירוף הפרטי שלי.

אז מבחינת מירוצים שהם רק ריצה זה היה מירוץ המרתון הרביעי שלי. מבחינתי, ותזכרו שזה מבחינתי ומותר לי להגזים,  להגדיל דברים, להיות מאוד מרוצה ולצרוח משמחה כי זה הכל בתוך "מבחינתי" - המירוץ של חיי. השיא האישי שלי.

את שני המרתונים הראשונים רצתי באותו זמן כמעט. במרתון השלישי, שגם הוא כתוב כאן איפושהו בבלוג, הייתי המומה מעצמי כי שיפרתי את הזמן שלי בקצת יותר מעשרים דקות וזה המון. הייתי אז בטריפ. המטרה שלי למירוץ הזה היתה לשמור על אותה רמה, לא לחזור לאחור. אבל נחשו מה? עוד עשרים ושלוש דקות נשרו אל המדרכה. אני לא יכולה אפילו לתאר לכם, כמה זה המון.

ה מ ו ן! תאמינו לי.  נכנסתי לליגה או לתחום של זמנים שבחיים לא הייתי מאמינה שבכלל אהיה בסביבתה.  עם אנשים שעד היום הבטתי בהם רק מרחוק. אני? אני הרי רצה רחוק, אני לא רצה מהר. אבל לא עוד. הנה זה קרה.

רצתי את הקילומטרים האחרונים וחישבתי בראש שוב ושוב ושוב  יכול להיות? אולי אני לגמרי מתבלבלת? אני חושבת ומחסירה פעימה. אני רצה את הזיג זג האין סופי שמוביל לקו הסיום. מהקילומטר ה39 ועד הקילומטר ה-42 הלב שלי דופק נורא. רק במטרים האחרונים אפשר לראות את הקו עצמו ואת השעון הרשמי של המירוץ, וכן, לא טעיתי.  זה אכן קרה.

נשבעת לכם, אחרי כל הטריאטלונים והכל חשבתי שאני כבר קצת יותר קשוחה. שאני יכולה לשמור על פאסון של אדישות, ו"יאללה כן, נו, היתה אחלה ריצה". אז זהו שלא. חציתי את קו הסיום, הגעתי אליו, החבאתי את הראש אצלו בתוך החיבוק ושוב הייתי בוכה. אני פשוט לא האמנתי, לא האמנתי שככה אני יכולה.  

אם נעזוב רגע את הרגשות, מבחינה הגיונית למה זה בכל זאת קרה? שתי סיבות. האחת אימוני מהירות- לקחתי אותם ברצינות הפעם. תמיד חשבתי שאני, מסלול רקורטן משובח וספרינטים אלו דברים לא קשורים. מאוד קשה לסחוב רצי מרחקים ארוכים למסלולי האימונים. אבל כשזה כבר קורה התוצאות לא מאחרות להגיע. זה תחום מוזנח שברגע שהוא מקבל קצת תשומת לב הוא מייד מחזיר חזרה ביד רחבה.

סיבה שנייה- משקל. בחודשים האחרונים ובלי קשר למירוץ ולאימונים הגעתי לקו התחתון אולי כמעט הקו האדום של המשקל הנכון בשבילי.  מלאכול בריא ובכמויות נכונות. ובריצה כל קילו משפיע. לכן גם כשמדובר בכמה ספורים יש לכך ביטוי במהירות.

אז זהו.  יש משהו משעשע בלהתקדם בגיל עם חלוף השנים אבל לצעוד בכיוון ההפוך מבחינת הביצועים. זה קצת כמו ללכת לקניון , לבדוק שאף אחד לא מסתכל מהצדדים, ולרדת במדרגות הנעות שעולות. מן מעשה כזה של משובה שמאזן את הדברים, מעלה בי חיוכים ועושה לי טוב לעור הפנים.  

איך הכל מתכנס לו פתאום לדממת מנוחה.

בבוקר מוקדם הייתי על מסלול הריצה. כל הקווים היו רק בשבילי. הייתי לבדי שם וזה היה לא רע. זהו. אימון אחרון בטרם התכנסות מנוחה.

אחר כך הלכתי לירקן וקניתי בננה יחידה. משם המשכתי לקפה הקבוע שלי . נכנס לשם בחור אחד, ראש מפלגת הירוקים, כדי לנסות ולאסוף לעצמו קולות לבחירות המתקרבות. קשישה אחת, לבושה בהידור סגול ועם המון תכשיטים, נושקת לגיל התשעים, אמרה לו שהיא תבחר בו כי צריך שיהייה כאן נשיא שנראה טוב. רציתי לשאול אותה אם היא זוכרת באיזו מדינה היא חיה, כי נשיאות, איך לומר בעדינות, זה לא בדיוק מה שעומד על הפרק כאן. אבל אז החלטתי שאני סתם קטנונית. תנו לי להגיע לגיל תשעים, להיראות כמוה, לשמור על הומור ועין לבחורים חתיכים וצעירים וגם אני מוותרת על כל התמצאות פוליטית ואבחנה בין ראשי ממשלה לנשיאים.

עוד ארבעה ימים. מעבורת-ים-אי.  ריצת מרתון. בטח כמו תמיד אשב על סיפון המעבורת אביט בים ואחפש לוויתנים. בבטן יהיו לי פרפרים. זה בכלל לא משנה שזו ריצת המרתון הרביעית שלי. זה בדיוק כמו עם ים. להכנס לשאננות, לומר "אה כבר הייתי שם" זו טעות מרה. ארבעים ושניים קילומטר הם מרחק שיכול לטלטל אותך, להכות אותך, לגמד אותך ולירוק אותך ולא חשוב כמה אני חושבת שאני מוכנה.

זהו. אוטובוס קו 25 לשוק הכרמילים הגיע לתחנה אחרונה. המנוע דומם הדלתות נפתחות בקול נפיחה עייפה. המילולי יורדת נעמדת רגע על ספסל התחנה ופורשת זרועות לצדדים. מוטת כנפיים הכי גדולה שאפשר כדי לחבק את כולכם ולומר תודה. נסעתם איתי את כל התחנות, עליתם, ירדתם, צילצלתם, וארחתם לי לחברה. נתתם לי את אבן הצור שהיתה חסרה לי כדי לנסות וללבות מחדש את אש הכתיבה.

למרות שאני כאן רחוק אני כמעט ויכולה לחוש את השקט הזה שמתקרב. הדממה שברחובות, רחש התפילות, עולם של דום שתיקה.

בטח ניפגש שוב כשאשוב וכשאצלכם הרעש הרגיל יחזור לשגרה. אולי נבנה כאן סוכה.

שוב תודה.